בננות - בלוגים / שהרה בלאו / כמה יופי! תעלוליה של סופי.
עין החתול
  • שהרה בלאו

כמה יופי! תעלוליה של סופי.


"משהו מעיק על ליבך סופי. את אינך מעזה להתוודות על המעשה משום שקשה להודות בחטא. זוהי הדרך הקשה שאליה קרא לך מלאכך הטוב והמטילה עליך אימה. הבה, סופי, שמעי בקול מלאכך הטוב ועברי באומץ לב על האבנים שעל פני הדרך שמראה לך מלאכך'
סופי האדימה עוד יותר, הליטה פניה בידיה ובקול רועד התוודתה לפני אמה כי אכלה בערב הקודם כמעט את כל קופסת הפירות המסוכרים"
                                         (
מתוך: תעלוליה של סופי מאת הרוזנת דה סגיר)
 
אכן, אין כמו הקלה  שלאחר התוודות ובמהלך הספר סופי דה ריאן, מתוודה ומתוודה עד שלשונה כמעט ונושרת מפיה ממולל השקרים. ועל אלו חטאים תתוודה אצילה קטנה בת ארבע? בואו נראה: זללנות (כד שמנת ונתח ענק מלחם כפרי), גאווה (גזיזת גבותיה על מנת לשוות להן מראה נאה יותר), זעם (הענקת סטירה ושרטת ענקית על לחיו של בן דודה פול), קנאה (בתיבת התפירה הזעירה והחדשה של אמה), תאווה (בלתי הגיונית ללחם הגס אותו הגישו למאכל לסוסים) ועצלות (כמה פעלתנית כבר תוכל להיות זאטוטה בת ארבע?), חטא התשוקה נעדר מהספר, מן הסתם בשל גילם הצעיר של המעורבים, למרות שבקריאה בוגרת יותר ניתן לזהות רמז ליחסים סאדו מזוכיסטיים כלשהם בין סופי השתלטנית לבין דודנה המהוסס פול ד'אובר.
 
המחברת, הרוזנת סופי דה סגיר, (שתעלוליה של סופי מבוססים על ילדותה) כלל לא ניסתה להסתיר את הנימה הנוצרית מבין השורות. שבעת אבות החטא, הובילו את מרבית הפרקים בספר, ורבים מהם אף נפתחו בשם החטא המפורש: "סופי היתה כעסנית", "סופי היתה זללנית", "סופי היתה גנדרנית" כשבסופם נענשה סופי על חטאה, לרוב באכזריות איומה, חסרת כל פרופורציה בין החטא לחומרת העונש. לעיתים הענישה אותה אמה קשת הלב ולעיתים הגיע העונש ממרומים, אלוהים מסתבר לא מרחם על ילדי הגן הקתולי.
 
דוגמאות? בבקשה: על חוסר הזהירות שנהגה סופי בבובת השעווה שלה, נמסו שתי עיניה (של הבובה) ונפלו לתוך ראשה, במקרה אחר נצרבו, רגליה בסיד לאחר שלא שעתה לאזהרות אימה, על רצונה בשיער מסולסל נענשה סופי בהשפלה פומבית ליד שולחן האוכל, גזיזת גבות עיניה כדי לעשותן יפות יותר הסתיימה בגבות קרחות ומכוערות (דודה אף הגיש לה בלעג, גבות עיניים מלאכותיות שחורות ועבותות), זלילת שמנת הסתיימה בכאבי בטן קשים ועל אכילת הלחם הגס של הסוס פוני שלה, נענשה בנשיכה הגונה, שתוארה כ"אצבעה של סופי שתתה כל כך הרבה דם, עד שנטף על האדמה", אפילו מטפחתה לא עצרה את שטף הדם. זהו גמולה של התנהגות לא נוצרית. המקרים בהם לא נענשה היו אלה שהסתיימו בווידוי מרצון, הווידוי כאמור, מכפר על הכל.
 
אל מול סופי, ה"זללנית, הכעסנית, הגנדרנית" , הוצב דודנה הקטן, פול ד'אובר כסמל לתמימות נוצרית, שוב ושוב מתרה בה המרטיר הקטן לשוב מדרכיה הרעות ובפרק הכעס (זה שנפתח במילים "סופי היתה כעסנית, גם זו מגרעת שהיתה בה ועדיין לא דיברנו בה") לאחר ששרטה את לחיו ופחדה שהדבר יתגלה, הוא מגדיל לעשות ומתגלגל בתוך שיח קוצים (קוצים!) כדי להישרט עוד יותר ובכך להסתיר את  השרטת ששרטה אותו סופי. הנה, כך גם מגישים את הלחי השניה וגם זוכים בכתר קוצים מטאפורי לראש הקטן.
 
לעיתים נדמה שהאכזריות הנוצרית שעלתה מבין דפי הספר, תרמה באופן משונה לפופולריות שלו. גוויות רבות של בעלי חיים מלאו את הדפים. דומה ששום בעל חיים לא שרד בידיה הלא אמונות של סופי, אך לפחות מותם לא היה לשוא, שכן, כל מוות של חיה קטנה, לווה במוסר השכל מרגיע ובדמעותיה הרותחות של סופי. נדמה שהרוזנת דה סגיר השקיע מאמץ של ממש, על מנת למצוא סוגי מוות שונים ומשונים לחיות המחמד חסרות ההגנה: את הדגים הפעוטים של אמה, המליחה סופי עד ש"נשתתקו ללא נוע" ואם זה לא מספיק,  היא אף חתכה אותם באולרה כש"עם המכה הראשונה של האולר, התחילו הדגים מתפתלים כאחוזי טירוף", אכזריות דומה גילתה סופי כלפי דבורה קטנה, שראשה נערף וגופה נחתך לנתחים באולר (העונש היה אכזרי אף הוא. סופי נאלצה לענוד על צווארה את נתחי הדבורה שהוצמדו לסרט משי), אפרוח המחמד שלה נטרף על ידי עוף דורס, הסנאי שלה נפל מעץ והתנפץ אל הקרקע (בפרטנות מחליאה), ציפור השיר שלה נטרפה על ידי בו מינו החתול, אותו בו מינו, נהרג בתאונת מלקחיים מבעיתה, החמור הקטן של סופי נמעך בתאונת רכב והצב שלה טבע בבריכה. ממש בית קברות לחיות.
 
מה בספר קסם כל כך לילדי ישראל? הזוועות הפרטניות? תחושת החטא האסור שפעפעה אל התת מודע? חיי בני האצולה הצרפתית בעלי השמות הזרים והאחוזות הגדולות? הארומה הנוצרית? ואולי הדקדנס הצרפתי המעודן שהיה זר כל כך למציאות הישראלית התמימה אי שם בשנות השבעים? מי יודע.
כל שאני יודעת הוא שסופי היתה גיבורת ילדותי. כמוה שאפתי להיות ולא כמו דודנה, פול ד'אובר, טוב הלב והמשמים. לצערי הדמיון היחיד בינינו הסתכם בניסיון שעשיתי לגזוז את גבותי וכפי שתוכלו להווכח בתמונתי מעל, הן לא שבו לצמוח.
 
סופי, סופי, כמה התאכזבתי על כך שבספרי ההמשך "ילדות למופת" ו"הקיץ האחרון", גרמה לך הרוזנת דה סגיר לשלם על "חטאייך" ולשוב מהתנהגותך הרעה. בסוף הטרילוגיה היא אף השיאה אותך לז'אן, הצפרדעון היבשושי והפכה אותך לנוצריה חסודה וחוורת. לא נורא, אני יודעת שבמקום כלשהו, סופי שלי, את ממשיכה בתעלוליך, סוערת, זעופה ומרדנית לנצח.
 
פורסם לראשונה בnrg 
 

 

7 תגובות

  1. חולה על סופי ותעלוליה. לא אשכח לעולם את אומץ ליבה וגרגרנותה. ההזדהות שלי איתה הייתה מוחלטת. בעיני זה ספר נפלא.

  2. ספר נפלא ממש.

  3. הספר האהוב עלי ביותר בילדותי. למזלי, לפני כמה שנים אחותי מצאה את אחד מספרי הסדרה וקנתה לי ליום הולדת, וקראתי אותו שוב.

    פרק גזיזת הגבות זכור לי אף כילדה כאקט מקסים של מרד. לא אשכח גם את הקטע בו סופי אוכלת את כל קופסת הפירות המסוכרים, וגם את היום בו היא זוללת את כל הלחם השחור שנתנו לסוסים, ביחד עם שמנת, ונהיית מזה חולה. זה הרס אותי. היא הרסה אותי. דה סגיר הורסת אותי עד היום.

    הגיבורה הכי גדולה בילדות שלי היא סופי המטורפת הזאת.

  4. ספר נפלא, ורשימה מאוד יפה. אוהבת איך שאת כותבת.

  5. זו אכן הזדמנות להוציא מהארון את כל חובבות סופי:) שנים אני מנסה לחפש דמות ספרותית בוגרת שתשתווה אליה. עוד לא מצאתי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשהרה בלאו