בננות - בלוגים / / האם הערפד הראשון היה בעצם יהודי?
עין החתול
  • שהרה בלאו

האם הערפד הראשון היה בעצם יהודי?

 

 

 על הקשר בין דמות הערפד לבין קריקטורות אנטישמיות, או: האם נוספרטו, היה יהודי?

1.

אפשר לטעות.

אם מתבוננים בדמותו הערפדית של הרוזן אורלוק, גיבור סרט הערפדים הראשון, נוספראטו (1922), על קומתו הכפופה, פניו הכעורות והעכברושיות, אפו המעוקל, והמבט החמדני שנשלח מעיניו הקטנות והכהות הישר לכיוונה של נערה צחת עור, אפשר בהחלט לטעות ולחשוב שמדובר בדמות שנלקחה הישר מתוך קריקטורה אנטישמית שהודפסה בעיתון התעמולה הנאצי, ה'דר שטירמר'.

ה'דר שטירמר', נוסד אמנם כשנה לאחר צאת הסרט, אך ישנן עדויות לכך שיוליוס שטרייכר, העורך הראשי, הושפע מהסרט ומדמותו של הרוזן אורלוק. אין זה מפתיע, שהרי מה סימל עבורו אותו ערפד, אם לא את ה'אחר' המוחלט, האנטי גרמני המוחלט,  מזהם הדם המוחלט ונושא המגפות המוחלט. או במילים אחרות: היהודי.

 

2.

רוב הסיכויים שפרידריך מורנאו, בימאי הסרט נוספרטו, לא התכוון לצקת את דמותו של הערפד אורלוק, כארכיטיפ אנשישמי, כל כוונתו היתה לערוך עיבוד קולנועי לספר דראקולה, של בראם סטוקר, ולאחר שנתקל בסירוב עקשני מצד אלמנתו של סטוקר, החליט לבצע שינויים מסוימים בגרסה הקולנועית, כולל החלפת שמו של דראקולה לאורלוק והעברת העלילה לגרמניה. האלמנה הכעוסה לא עברה על כך בשתיקה, אולם כשלה במשימתה למנוע מהסרט לראות אור.

חיים בראשית, במאמרו החשוב "ז'אנר הערפד: סימונו של האחר באמצעות הדם", מראה כיצד הספר דראקולה של סטוקר והסרטים שנעשו בעקבותיו, מביאים למעשה את סיפור הערפד כסיפורה של החדירה היהודית ממזרח למערב אירופה.

לטענתו בתקופה שבה נכתב ספרו של סטוקר (1897) התרבו מאוד המהגרים היהודים בלונדון והפכו לגורם מאיים על אופיה ועל תרבותה של החברה האנגלית, בעקבות כך, הוא מסביר, נוצרו הסטריאוטיפים הגזעניים שהציגו אותם כיצורים מאיימים, זרים, ומוצצי דם, (ובל נשכח את הקישור הוותיק בין יהודים לדם שפותח במאות שנים של עלילות דם שונות) וסטריאוטיפים אירופיים אלו פותחו ושוכללו על ידי הנאצים עד שהגיעו לשיא המוכר: היהודי כחיה החותרת במחשכים כנגד החברה, חיה שיש להשמידה.

הוסיפו לכך את העובדה שהן בדראקולה, של סטוקר והן בנוספרטו של מורנאו, מתוארים עכברושים היוצאים מארון הקבורה ומפיצים את מגפת הדבר. ומי על פי הנרטיב האירופי  השגור, הם מפיצי הדבר, מבשרי המגפה ונושאי המחלות? היהודים כמובן. מה שמעלה את ההרהור על שימוש נוסף בעכברים, שנעשה מאוחר יותר בסרט התעמולה היהודי הנצחי, שבו ההקבלה בין העכבר המזנק לעבר המצלמה בצורה מאיימת לבין היהודי מפיץ המגפות ברורה וישירה הרבה יותר.

 

3.

כשחיוך שטני על פניו אורב הצעיר היהודי שחור השיער לנערה הארית התמימה, על מנת שיזהם את דמה ויפקיעה מבני-עמה. בכל אמצעי ישאף להרוס את הבסיס הגזעי של העמים עליהם הוא מנסה להשתלט… לבסוף יבוא קצו של הערפד מוצץ הדם הזה, הטפיל של ההיסטוריה, אך ורק אם הארים יכירו בסכנה היהודית בכללותה ויפעלו ליצירת מדינה גרמנית טהורה עבור העם הגרמני הטהור.

                                                                                              (אדולף היטלר, "מיין קאמפף")

 

אין ביכולתי לדעת האם אדולף היטלר הצעיר וחובב הקולנוע צפה בנוספרטו, או קרא את דרקולה, אולם אין הוא מתקשה לכרוך את דמותו של  היהודי באותו יצור אפל ולכנותו "ערפד מוצץ דם". יוליוס שטרייכר, עורך דר שטירמר הושפע, כאמור, מהסרט במידה כה רבה עד שבגרמניה הנאצית התפרסמו כדבר שבשגרה קריקטורות אנטישמיות שבהן הופיע היהודי כערפד, ללא כל ניסיון לטשטש את האסוציאציה.

חוקי הגזע הנאציים שנחקקו בשנת 1935, נקראו "החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני", וחיים בראשית מיטיב לתאר את הדם כסמן של אחרות חברתית, וכסימנו המרכזי של היהודי. שהרי כיצד מועברת "מחלת הערפדות", אם לא על ידי הדם, המסמל את קיום יחסי מין?

והיהודים, כך על פי הסטריאוטיפ האנטישמי, לא רק ששטופים בתאוות מין, אלא גם שטופים בתאוות דם, ולראיה ניתן לראות את עלילות הדם שרווחו באירופה ובהן הואשמו יהודים בשתיית דמם של נוצרים, למרות שביהדות ישנם איסורים מפורשים על טעימה כלשהי מן הדם, מאחר ש"הדם הוא הנפש".

מכיוון שעל פי המסורת העממית גזע הערפדים מתרבה על ידי זיהום שמקורו בדם, ואותו זיהום מועבר על ידי קיום יחסי מין, הערפד מתואר לרוב כבעל כוח פתייני שקשה לעמוד בפניו, ועל ידי כוחו המיני הוא מזהם את דם האשה שעמה הוא בא במגע. איני יכולה שלא להיזכר באחת מהקביעות ה'מדעיות' המבחילות יותר מהתקופה הנאצית, שאמרה כי אישה ארית המקיימת יחסי מין עם יהודי, אפילו באופן חד פעמי – "הרוסה לנצח", מאחר שהזרע הוא חלבון הנספג בגוף, ומשנה את המבנה הביולוגי של האישה, כך ש"גם אם תלד לאחר מכן ילדים לאב ארי טהור, הם ישאו בתוכם משהו ממדבריות אסיה".

הדם החולה הוא מקור הסכנה ומקור הניוון, הוא המעוות ומשנה לנצח את הגוף הבריא, "יזהם את דמה", מאיים היטלר במיין קאמפף, נערה ארית, היזהרי לך מפני הערפד המפתה הזה, שהוא מקור אסונך!

 

4.

יותר משמונים שנה חלפו מאז ימי נוספרטו, וערפדי דר-שטירמר, ודמות הערפד הלכה ושינתה צורתה. דומה שאין כל קשר בין לואיס, הערפד המיוסר, הפוטוגני והארי למראה מ ריאיון עם ערפד (דמות שגילם בראד פיט, אחד מסמלי היופי של העידן הנוכחי) לבין הרוזן אורלוק דמוי העכברוש.

השינוי נעשה כמובן בהדרגה.

בשנת 1976 ראה אור ספרה של אן רייס ראיון עם הערפד, שחולל שינוי עצום בדמות הערפד. לא עוד מפלצת מאיימת וצמאת דם, כי אם דמות מיוסרת ומוסרית המנסה למנוע עצמה מלהזיק לבני-אדם. התרבות הניאו-גותית המתפתחת אימצה את רייס ואת ספרה בחום וז'אנר הערפדים עבר הסבה והתפתחות מואצת לתחום הרומנטי-קודר, אפוף טירות אפלות, גברים חיוורי פנים ועלמות ענוגות מעולפות מהתרגשות. הערפד עדיין נתפס כ "אחר", אבל יחד עם זאת עורר התרגשות שהחליפה את מקומה של הצמרמורות והתיעוב. האחרות הגזעית מפנה את מקומה לאחרות מינית או חברתית. הערפד הופך בהדרגה למודל להזדהות ותווי פניו משתנים בהתאם, כלך לך מקס שרק, גיבור הסרט נוספרטו! בראד פיט כבר עובר על התסריט, ותווי הפנים השֵמיים כבר אינם חלק מהגדרת התפקיד.

 

5.

שבעים שנה לאחר נוספרטו, מגיח לקדמת הבמה הסרט דראקולה של פרנסיס פורד קופולה, שכמו נוספרטו, מתבסס גם הוא על ספרו של בראם סטוקר.  קופולה שואב את דראקולה הישר אל לב לבו של המיינסטרים, ואת דראקולה הקוסמופוליטי שלו מגלם הפעם גארי אולמן, ברוך הכישרונות. כמובן שמראהו או התנהגותו נעדרים מאפיינים יהודיים כלשהם. שהרי בל נשכח – אנו מדברים על הערפד ה"חדש", זה המשמש מודל להזדהות ולהערצה. מרכז הקונפליקט עובר לעולם הרגש, הפחדים הישנים נדמים כלא רלוונטיים, ובשלב זה, הערפד כדמות מסתורית, כמעט-אהובה ובלי ספק נערצת – כבר לא מתאים לסטריאוטיפ היהודי.

 

6.

בהמשך הדרך, וככל שהיוצרים ילכו ויתקרבו למיינסטרים (חלקם יהיו אותם מתבגרים דחויים שגדלו על סרטי ערפדים זולים ובבגרותם יהפכו ליוצרים מרכזיים ולגיטימיים, ויחלצו את הערפד מהנישה השולית הקבועה שלו) יגיעו ערפדים שונים שילכו וייעשו טלוויזיוניים או במילים אחרות,"נכונים" ומעוררי הזדהות ותשוקה יותר ויותר. דוגמאות? בבקשה. אנג'ל, הערפד המיוסר מהסדרה באפי ציידת הערפדים, אדוארד קאלן הערפד הנערי מסדרת הספרים דמדומים, או ביל קומפטון הערפד הדרומי, גיבור הסדרה המבריקה דם אמיתי, כולם יאבדו את המבטא הזר, את תווי הפנים השמיים ואת הזרות הגזעית. הם אמנם יהיו "אחרים", אבל מדובר באחרות אמריקאית, נקייה, סינטטית, כזו שמצטלמת מצוין, ובכלל, בדור הנוכחי, כל "אחרות" מתקבלת בברכה, אתה אחר משמע אתה "שונה", משמע אתה "מיוחד", ומי מיוחד יותר מהערפד המודרני החדש ויפה התואר? 

יוצאת דופן מבחינה זו, היא הסדרה דם אמיתי, שבה ניכרת תעוזת-מה והשונות הערפדית שהיא מציגה מבוססת על גזענות נגד השחורים, או כנגד הומוסקסואלים. אבל כך או כך מדובר בקונפליקטים פנים-אמריקאים.

 

8.

ואולי יש הסבר נוסף לשינויים שעברה דמות הערפד, עד שהפכה לערפד החדש, המשתלב בחברה, זה שהשיל מעליו סממנים שניתן לזהותם ממבט ראשון?

שהרי עם תהליך התחלנותה של אירופה במאה התשע עשרה, ניטשטשו גם סימני ההיכר הקבוצתיים של היהודים. לא עוד היהודי המזרח אירופי , בעל הזקן המכובד והפיאות המשתלשלות מצדי הפנים, כי אם היהודי החילוני המתבולל, זה הבורח מיהדותו ורואה עצמו כגרמני, בריטי, או צרפתי לכל דבר.

בניגוד לציפיות, ההשתלבות המהירה הזו לא הביאה לדעיכת האנטישמיות כי אם להתגברותה ויחד עמה לעלייה ברצון לסמן את האחר המתחזה. כך שגם הערפד, זה שאינו נראה עוד כערפד כי אם כתלמיד בית ספר תמים (אדוארד קאלן, בדמדומים) או ג'נטלמן דרומי (ביל קומפטון, בדם אמיתי) עדין מסתיר מתחת לחזותו המהוגנת את הניבים ואת תאוות הדם, ולא עוד אלא שההתחזות הזו רק גורמת לו להפוך למסוכן יותר שכן במחיצתו פוחתת הזהירות הטבעית ועמה היכולת להתגונן.

"הוא רק נראה כיצור אנושי עם פני אנוש" מזהירה חוברת הדרכה נאצית מפני היהודי "אך רוחו נחותה מזו של בעל חיים, בתוך נפשו שורר תוהו ובוהו של תשוקות אפלות, מפלצת, תת אדם."  כלומר: ישנה כאן אזהרה מפורשת מפני המעטפת הנורמלית, המהוגנת והאנושית. אל תתנו לערפדים יפי התואר המהלכים ביניכם להוליך אתכם שולל!

 

7.

יכול להיות, שהקורא הנבון, חש כרגע אי נוחות מסוימת מההאשמה השגורה "הנה, שוב האנטישמיות מרימה ראש, שוב עוינים אותנו, שוב מפנים אצבע מאשימה לעבר היהודי ועוד עם אחד מסמלי התרבות הפופולרית!"  אז הנה נקודה למחשבה: גם אנו, היהודים, לא חפים לגמרי מדעות קדומות. אחד המיתוסים היהודיים המכוננים הוא סיפורו של  הגולם, המייצג בצורה נאמנה וסטריאוטיפית ביותר את דמותו של 'האחר' הגוי.

בניגוד לערפד, האל-מת שלנצח לא ימות, הגולם מייצג את היפוכו – האל-חי שאין רוח חיים באפו.

הגרסה הסיפורית הידועה ביותר של הגולם סופרה במאה ה-19 ושויכה למהר"ל מפראג, בן המאה ה-16. משה אידל בספרו הגולם טוען שהמהר"ל לא הכיר ולא ידע על המיתוס הזה בחייו. מדובר כנראה באגדה אודותיו שהתפתחה במאה ה-19 והתגלגלה מפה לאוזן, ומניחים שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שהוא הוזמן לפגישה אישית אצל הקיסר ואיש לא ידע מדוע – שהרי הוא לא היה רופאו האישי ולא נהג לייעץ לו בשום תחום שהוא. ומכיוון שהקיסר היה חובב מיסטיקה, החלו להתגלגל שמועות שהוא רצה ללמוד מהמהר"ל כיצד בונים גולם, וספרו המפורסם של רוזנברג, שנכתב במאה ה-16, קיבע את המיתוס לנצח נצחים.

אך סיפורו של הגולם מפראג הוא בשום אופן אינו סיפור חד  פעמי וכבר בתקופת התלמוד עסקו החכמים באפשרויות שונות ליצירת חיים שלא כדרך הטבע. מאפייני הגלמים שנוצרו על פי אותם סיפורים היו דומים: כולם דמו לסטריאוטיפ של ה"גוי". 

אף שדמות הערפד מבוססת על היותו יצור אופל שלילי והגולם הוא לכאורה חיובי (שהרי כל מטרת הקמתו היתה להגן על יהודים מפני עלילות דם ובמסורת היהודית שמור לו מקום של כבוד), מעניין לראות שאת דמותו של הגולם, "גיבור העל" היחיד שלנו, בחרנו לצקת דווקא בדמותו הסטריאוטיפית של האחר, הבריון, האלים, חסר הדעת. כלומר: הגולם הוא הסטריאוטיפ המושלם של דמות ה"גוי". שהרי מהו גולם? אם לא גוש חסר דעה, "גולמי", ראשוני, לא מפותח דיו מבחינה מוחית וכל כולו נשלט ומתומרן בידי היהודי (להלן: המהר"ל).

בגולם הפולקלורי אצור כוח ברוטאלי, אלים וחסר היגיון שכל כולו עומד לשירות מפעילו, ומה זו אם לא התקה של דמות הגוי הסטריאוטיפי, חסר ההשכלה, או הפריץ הכרסתן המוכר לנו מסיפורי מעשיות יהודיות?

 

8.

מה ניתן, אם כך, להבין מן הבחירה בדמויות האל-חי (גולם) והאל-מת (הערפד) כשהגולם מיוצג בדמותו של סטריאוטיפ ה"גוי" הבריון וחסר הדעה והערפד בדמותו של הסטריאוטיפ היהודי, הטפילי ומזהם הדם? דומני שהמסקנה המתבקשת היא שהאדם בוחר לצקת את המיתוסים שלו בדמותו של האחר המוחלט, בדמותו של מי שמאגד את העמוקים שבפחדינו והאפלות שבמחשבותינו. אך כמו תמיד, כשאדם מנסה לצייר את ה"אחר", המעשה מעיד הרבה יותר על טיבו שלו ועל דעותיו הקדומות, בבחינת: אמור לי את מי אתה שונא – ואדע עליך הרבה יותר מאשר אם תאמר לי את מי אתה אוהב. בסופו של דבר, הערפד (היהודי) והגולם (הגוי) מעידים על הדימויים והדעות הקדומות הנעוצים עמוק ורחוק בתרבות שצמחו בה.

וביני לביני אני תוהה – דמויות הערפדים התפתחו והשתנו עד שהשתחררו מקיבעונם המדמה, אבל מה יהיה על הגלמים? יהודים, עבודה רבה לפנינו.

 

 

 

המאמר לקוח מתוך הספר "עם שתי הרגליים עמוק בעננים – על פנטסיה בספרות העברית", שרואה אור בימים אלו בהוצאת גרף.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

8 תגובות

  1. מירי פליישר

    ברוכה המצטרפת. נהניתי לקרוא. תודה.
    בתערוכה שראיתי בפראג על המהרל והגולם צויין שהקשר של המהרל עם הקיסר היה כנראה על רק של עניין משותף בעקרונות חינוך חדשניים ועניין במחקרים מדעיים. המהרל היה חדשן בתחומים אלה. ומכאן ועד לגולם המרחק קצר. התפתחות המדע והסרט מטרופוליס ופנטזיית הרובוטים הממשיכה להתפתח,בקולנוע מעניינת אף היא. מרתק!

  2. שהר'לה, לונג טיים נו סי. מברוק על המאמר, ממה שקראתי כאן נראה מעניין מאוד ובא לקרוא את ההמשך.

    תבואי יותר לביקור.:)

  3. הערפד הראשון לא היה יהודי היהדות אוסרת על ביטיי קניבליזם למינהם אפילו על הדם של חיות המאכל נצטווינו לא לאכול שלא לדבר על לא תאכל גדי בחלב אימו מספיק להדביק ליהדות וליהודים את כל חליי המוח הגוטי המעוות והאפל המאמר מופרך מעיקרו

    • בעלילות הדם למינהן על היהודי האופה מצות בדם ילדים ציירה האנטישמיות את היהודי אז אולי מצד האנטישמים למינהם היהודי באמת ערפד אבל האם זה מצדיק חקירה אם זה אמת? הנושא הזוי

      • אני מניחה שלא קראת את המאמר, שכן לא הבנת שזה אינו הנושא. מקווה שלא הסתפקת רק בכותרת:)
        כמו כן, התייחסתי בפרוטרוט, לאיסורים הנוגעים לאכילת דם ביהדות.
        נושא המאמר הוא יצוג הערפד בקולנוע ובתרבות, וכיצד בראם סטוקר, מחבר דראקולה, הושפע ממספרם העולה של היהודים בלונדון בזמן שכתב את דראקולה. ועוד כהנה וכהנה.

        אל תרגיש מאויים כל כך מקוקטיילים של יהדות עם תפיסות תרבותיות אחרות. אין כמו חופש מחשבתי לבדוק ולחקור, זה כיף. באחריות.

  4. מרתק.

© כל הזכויות שמורות לשהרה בלאו