סהרורית סופרת, מחזאית, מרצה וקצת מטורללת.
לפני שנולדת, נסעתי לבדי לרומא לחזרות של רביעיית מיתרים חדשה שזה לא מכבר סיימתי להלחין. אמך נותרה לבדה בטורינו. היא נתקפה חרדה, הודיעה שתסתגר בדירה מחשש להלשנה. הייתה לה תחושה שאנחנו נתונים במעקב ושדונה צֶ'צִ'ילִיָה שולחת אחרינו מרגלים. כשעמדתי על סף הדלת ומזוודתי הקטנה בידי, נשכה מדלנה את שפתיה. לו הייתי יודע שהיטלר עתיד לבקר באותם ימים בבירת איטליה, ייתכן שהייתי נעתר לתחנוניה ומבטל את הנסיעה, אבל אני הייתי אחוז קדחת של התרגשות, בשל היצירה שהבשילה, ובחרדות של אמך הקלתי ראש. אמרתי לה: "אל תהיי היסטרית. תתבגרי, מדלנה".
בתום ליל החזרות הראשון ברומא יצאתי לתומי לרחוב, עודני מסוחרר מהמוזיקה האפרוחית שבקעה לפתע מבֵּיצת התווים. הקולוסאום והפורום רומנו קיבלו את פני בזוהר נגוהות. לרגע הרגשתי כמו קיסר מנצח. בראשי העמודים, לאורך השדרה הקיסרית, הוצבו קערות ארד והאש שהובערה בהן הסתלסלה לשמיים. לפתע הבנתי שרומא כולה קושטה לכבוד ביקורו של הפיהרר. נדחקתי בקרב ההמון וזרים צוהלים טפחו על שכמי, מעודדים אותי להריע ביחד איתם. מלמלתי "וִיוָה" כמי שכפאו שד ונסוגתי לצללים שבקרן הרחוב.
ממרחק נראה שער טיטוס כאילו הוא עולה בלהבות. צלילי רביעיית המיתרים שזה עתה נולדה כבו מיד, כאילו נשפך עליהם מפל של קרח. בו ברגע הבנתי שלקיתי בחטא היוהרה. אני זוכר שאמרתי לעצמי בקול: "זה עונשך, אמן עלוב. תתבגר אתה".
אחד השיכורים ברחוב הקיא עלי. כמעט הקאתי בעצמי מצחנתי שלי. מטווס מכרכר סביב הזנב של עצמו, הפכתי בן רגע ליצור ביבים.
זונה – אולי תתרנית שלא חשה בצחנה – נטפלה אלי והציעה שתי תנוחות במחיר של אחד "לרגל האיחוד הנאצי- פשיסטי". מבלי להמתין למענה, החלה לתלוש את מכנסי ולהפשיטני ברחוב. כשניסיתי להימלט, צרחה עלבונות לגבריותי היהודית הרופסת.
המלים שאמרה לא נועדו לאוזניך. אתה צעיר מדי.
דווקא השיכור שהקיא, התייצב לצידי. הוא צעק לזונה שגם ישו היה גבר עברי ושאם היא רוצה הוכחות שתשאל את מריה מגדלנה.
הזונה מתחה זרועותיה במועל יד כפול ושאגה:
"סנטה מדלנה, בואי להציל את הגבר שלך בעל האיבר הקצוץ".
כל הדרך חזרה ברכבת מרומא לטורינו, ניסיתי להסיט את מחשבותיי רק אליך, לדמיין את הילד שעוד לא נולד. התעניתי, לאיזה עולם אנחנו מביאים אותך? לרגע עלתה בי המחשבה שמא מוטב היה להיפטר…
סלח לי, תומאסו. הייתי חלש ורופס. כשם שאמרה הזונה הרומאית.
אמך הנושכת את שפתיה על סף הדלת. למה הפקרתי אותה? איך נכנעתי לחטא היוהרה והשארתי אותה לבדה? כשפתחה לי מדלנה את דלת הדירה, שלמה ובריאה, נצמדתי אליה ולא הפסקתי לנשק את בטנה ההרה.
אולי הנשיקות שמורות אי שם במורד זיכרונך, מפני שיש הטוענים כי עובר ברחם רואה הכול ושומע הכול ומרגיש הכול, ורק בצאתו לעולם בא מלאך ומוחק בהינף אצבע את כל זיכרונותיו כדי שלא יידע את הצפוי לו.
יותר מאוחר, בעודי ספון בזרועותיה של אמך, לחשתי לה שאילו ניתן לי הכישוף לחזור אחורה בזמן, במו ידי הייתי עוזר לנירון קיסר לשרוף את העיר. טיפשים בני רומא שטענו כי יצא מדעתו.
נוכח הטירוף המשתולל מסביבנו, נירון הוא השפוי.
מרתק
כתיבה נפלאה ,נאווה
מברוק גדול לצאת ספרך
אני אסירת תודה חנה, על המלים מחממות הלב.
היי נאוה
נפלא,
קראתי גם את הכתבה בעיתון, ולא עזבתי
כן, נירון הוא השפוי, זה מצחיק
פני העולם
להתראות טובה
תודה לך, טובה. אני מקווה שעוד נותרו בעולמנו גם כמה שפויים.
נפלא כתמיד.
בהצלחה.
תודה מכל הלב, רקפת.
נהדר ומרגש. מקווה שאת שמחה בשמחת ספרך כמו שאני שמחה בשמחת "מיומנה של אישה מודרנית" שלי. ומאחלת לך ומתפללת בשבילך כי גם ספרך ייכנס לרשימת רבי המכר כשלי. רב מכר מעצים את תחושת הסיפוק של היוצר הכמהה לאהבת הקהל.
תודה לך ענת. כל הברכות והאיחולים לספרך החדש. שברי רגל, כמו שאומרים אצלנו בתיאטרון, ואני אנסה לשבור את השנייה.