בננות - בלוגים / / ספר ילדים חדש – פ-ייה והתרמיש
סהרורית
  • נאוה סמל

    ילידת יפו. בעלת תואר שני בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל-אביב. פרסמה חמישה-עשר ספרים וארבעה מחזות. במרכז יצירתה עומדים גיבורים ילידי הארץ המתמודדים עם הזהות הישראלית ועם צלקות העבר.   ספרה כובע זכוכית שפורסם לראשונה בשנת 1985, היה הספר הישראלי הראשון אשר עסק בדור השני - בניהם של ניצולי השואה, וזכה בפרס משואה - המכון ללימודי השואה בשנת 1988. עוד מספריה: ראלי מסע מטרה; אשה על הנייר - שהיה מועמד לפרס ספר השנה לנוער בגרמניה 2004; גרשונה שונה - על החיים במשפחה של ניצולי שואה בתל אביב שזכה בפרס  National Jewish Book Awardבארצות הברית ב- 1990; לעוף מכאן על ניצול שואה מתוניסיה המלמד נערה ישראלית שיעורים בהישרדות, שנבחר כעשרת מספרי השנה הטובים לנוער בגרמניה לשנת 1995. אופרה על הספר נמצאת בהכנה – בהלחנת אלה מילך-שריף. מי גנב את ההצגה שזכה בפרס הספר המאוייר מטעם מוזיאון ישראל ובציון לשבח ב"פרס זאב" ואף עובד לסדרת טלוויזיה בערוץ 2; ישן הוא ער במקום אחר והאומץ לפחד - שני קבצי שירה לילדים.   הרומן צחוק של עכברוש שעוסק בזיכרון השואה כפי שהוא מועבר בשרשרת הדורות, ראה אור בשנת 2001 בהוצאת  ידיעות אחרונות. הספר זכה לשבחי הביקורת ואף הפך לרב-מכר ובאחרונה הפך לאופרה מצליחה בהלחנת אלה מילך-שריף ובביצוע התזמורת הקאמרית הישראלית. האופרה מוצגת בימים אלה בתיאטרון הקאמרי של תל אביב והסופרת והמלחינה זכו במשותף ב"פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה" של עיריית תל אביב לשנת 2005. האופרה הוצגה במאי 2006 על במת התיאטרון העירוני של וורשה – פולין והוזמנה להופעות בדרום אפריקה במאי 2007. הספר יראה אור בגרמניה ב 2007.   יצירותיה של נאוה סמל תורגמו וראו אור גם באיטליה, רומניה, הולנד, ספרד, צ'כיה, בריטניה, תורכיה, אלבניה וסין.   בשנת 1999 השתתפה נאוה סמל בכתיבת התסריט לסרט התיעודי לומר קדיש וללכת על שואת יהודי טרנסניסטריה, בהפקת הטלוויזיה החינוכית הישראלית.   המחזה הילד מאחורי העיניים, סיפורה של אם לילד חריג, הוצג על הבמה בישראל במשך אחת-עשרה עונות, ייצג את ישראל בתחרות פרס איטליה 1987, שודר על ידי ה BBC לונדון, רדיו ספרד, בלגיה, צרפת, אירלנד, רומניה, גרמניה ורדיו אוסטריה, שם זכה בפרס דרמת הרדיו הטובה ביותר לשנת 1996. על הבמה הועלה המחזה ברומא, ניו יורק, לוס אנג'לס, פראג ובפסטיבל התיאטרון סיביו שברומניה. בימים אלה מוצג המחזה בתיאטרון רשיצה ברומניה, בתיאטרון הלאומי של תורכיה באנקרה, ובתיאטרון העירוני של לודז' - פולין. הפקה חדשה בישראל בשפה הערבית, עם השחקנית-זמרת אמל מורכוס, עלתה בהצגת בכורה באפריל 2005.   נאוה סמל זכתה בפרס היצירה של ראש הממשלה לשנת 1996 ובפרס "סופרות מאגן הים בתיכון" בצרפת 1994. ספרה החדש אישראל ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות וזכה לשבחי הביקורת. סרט תיעודי בעקבות הספר נמצא בהכנה. ספרה האחרון לצעירים איך מתחילים אהבה ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות. יראה אור באיטליה 2007.   נאוה סמל משתפת פעולה עם המלחינה אלה מילך-שריף גם באני רוצה להיכנס לספר בראשית - מחזור שירי תנ"ך שבוצע בידי המקהלה הקאמרית רמת- גן בפסטיבל אבו-גוש 2005 ובתיאטרון צוותא.   בין תרגומיה לתיאטרון: הניצול, משיח, כשהיא רוקדת (תיאטרון חיפה), זינגר (תיאטרון באר שבע), ילדה של כולם (בית ליסין), נערות הזהב (בית צבי), רכבת הצלה (תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער), רוז (תיאטרון הקאמרי).    נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בתל אביב.  

ספר ילדים חדש – פ-ייה והתרמיש

פֵ-יָיָה והתַּרְמִיש
מאת
נאוה סמל
איורים: מריה רפופורט

הוצאת ספרית פועלים-הקיבוץ המאוחד, פברואר 2011
 
מהתרמיל של הדוד שלי נשמע פתאום קול.
ברגע הראשון הייתי בטוח שאני מדמיין, כי תרמילים לא משמיעים קולות, בטח לא באמצע הלילה.
שכבתי בחדר שלי, במיטה שלי, והתרמיל הענקי היה מונח על הרצפה, מסתיר את המיטה הריקה שמולי. במיטה הזו, שבה אולי יִשנו יום אחד אח חדש או אחות, מתארח בינתיים הדוד שלי – האח הצעיר של אמא.
קוראים לו מִישִי והוא "תרמילאי".
מיד אחרי שנולדתי הוא יצא למסע הראשון שלו, ופעם בשנה, כשמתחיל הקיץ, הוא חוזר אלינו, או כמו שאבא אומר – "קופץ לו לביקור".
פעם חשבתי ש"תרמילאי" זה מקצוע, אבל אבא תיקן אותי בכעס ש"תרמילאי" זה נווד חסר אחריות "ומי יודע מה יקרה לו בעתיד."
חשבתי שגם אני לא יודע מה יקרה לי בעתיד, אבל את זה לא אמרתי לאבא כדי לא להרגיז אותו עוד יותר.
 
שוב נשמע הקול מהתרמיל של מִישִי, שאמא קוראת לו בשם חיבה "תַּרְמִיש". לרגע זה נשמע כמו רוח שנשבה בחדר.
פקחתי את העיניים וניסיתי להבין מי חוץ ממני נמצא בחדר שלי.
זה לא מִישִי, כי לו יש קול אחר לגמרי, והוא בכלל בגליל, מתארח אצל חברים שהוא לא פגש הרבה שנים, וזו גם לא אמא שיש לה קול עדין כמו חליל, ובטח לא אבא, שאת קול החצוצרה הרועם שלו אני מזהה אפילו מקצה הרחוב כשהוא חוזר הביתה מהעבודה.
אז מי נמצא בחדר שלי?
 
"אני כאן," שוב נשמע הקול הדקיק כמו משב של רוח, והפעם שמעתי בו גם מלים. קמתי מהמיטה והתקרבתי לתַּרְמִיש שאני יודע בדיוק מה יש בו:
כמה בגדים די סמרטוטיים; מכנסי ג'ינס עם חורים, חולצות טי עם הדפסים של להקת ה'ביטלס' ושל קשת בענן, שק שינה, מזרן יוגה, חליל, תוף, גיטרה, מפוחית וספר תהילים עם אותיות קטנטנות כמו נמלים. מִישִי אומר שזה כל מה שהוא צריך בעולם ואבא שוב מעקם את הפרצוף.
אני אוהב מאד את הדוד שלי, שבאמת קוראים לו מִישָׁאֵל, על שמו של איזה גיבור מהתנ"ך שגם הוא יצא לטיול ארוך לארץ ושמה בבל. אמא אומרת שמִישִי נושא על הגב שלו את כל העולם והיא מקווה שיום אחד התַּרְמִיש ייקרע ויתפרק לגמרי ואז מִישִי יחליט לחזור הביתה לתמיד.
 

תגובה אחת

  1. נאווה, שמחה ששמעתי אותך גם, אתמול מספרת על הספר. הזדהיתי מאוד עם מחשבת התרמילאות. אני מרגישה כזאת בכל נסיעה מחוץ למרכז. ירושלים הכי חוצלארץ… (:
    וגם מהרהרת על המחשבות לגבי הבית, מיקום הבית ועל מה אנחנו נושאים עמנו בתרמילים האישיים.
    ברכות

© כל הזכויות שמורות לנאוה סמל