פֵ-יָיָה והתַּרְמִיש
מאת
נאוה סמל
איורים: מריה רפופורט
הוצאת ספרית פועלים-הקיבוץ המאוחד, פברואר 2011
מהתרמיל של הדוד שלי נשמע פתאום קול.
ברגע הראשון הייתי בטוח שאני מדמיין, כי תרמילים לא משמיעים קולות, בטח לא באמצע הלילה.
שכבתי בחדר שלי, במיטה שלי, והתרמיל הענקי היה מונח על הרצפה, מסתיר את המיטה הריקה שמולי. במיטה הזו, שבה אולי יִשנו יום אחד אח חדש או אחות, מתארח בינתיים הדוד שלי – האח הצעיר של אמא.
קוראים לו מִישִי והוא "תרמילאי".
מיד אחרי שנולדתי הוא יצא למסע הראשון שלו, ופעם בשנה, כשמתחיל הקיץ, הוא חוזר אלינו, או כמו שאבא אומר – "קופץ לו לביקור".
פעם חשבתי ש"תרמילאי" זה מקצוע, אבל אבא תיקן אותי בכעס ש"תרמילאי" זה נווד חסר אחריות "ומי יודע מה יקרה לו בעתיד."
חשבתי שגם אני לא יודע מה יקרה לי בעתיד, אבל את זה לא אמרתי לאבא כדי לא להרגיז אותו עוד יותר.
שוב נשמע הקול מהתרמיל של מִישִי, שאמא קוראת לו בשם חיבה "תַּרְמִיש". לרגע זה נשמע כמו רוח שנשבה בחדר.
פקחתי את העיניים וניסיתי להבין מי חוץ ממני נמצא בחדר שלי.
זה לא מִישִי, כי לו יש קול אחר לגמרי, והוא בכלל בגליל, מתארח אצל חברים שהוא לא פגש הרבה שנים, וזו גם לא אמא שיש לה קול עדין כמו חליל, ובטח לא אבא, שאת קול החצוצרה הרועם שלו אני מזהה אפילו מקצה הרחוב כשהוא חוזר הביתה מהעבודה.
אז מי נמצא בחדר שלי?
"אני כאן," שוב נשמע הקול הדקיק כמו משב של רוח, והפעם שמעתי בו גם מלים. קמתי מהמיטה והתקרבתי לתַּרְמִיש שאני יודע בדיוק מה יש בו:
כמה בגדים די סמרטוטיים; מכנסי ג'ינס עם חורים, חולצות טי עם הדפסים של להקת ה'ביטלס' ושל קשת בענן, שק שינה, מזרן יוגה, חליל, תוף, גיטרה, מפוחית וספר תהילים עם אותיות קטנטנות כמו נמלים. מִישִי אומר שזה כל מה שהוא צריך בעולם ואבא שוב מעקם את הפרצוף.
אני אוהב מאד את הדוד שלי, שבאמת קוראים לו מִישָׁאֵל, על שמו של איזה גיבור מהתנ"ך שגם הוא יצא לטיול ארוך לארץ ושמה בבל. אמא אומרת שמִישִי נושא על הגב שלו את כל העולם והיא מקווה שיום אחד התַּרְמִיש ייקרע ויתפרק לגמרי ואז מִישִי יחליט לחזור הביתה לתמיד.
נאווה, שמחה ששמעתי אותך גם, אתמול מספרת על הספר. הזדהיתי מאוד עם מחשבת התרמילאות. אני מרגישה כזאת בכל נסיעה מחוץ למרכז. ירושלים הכי חוצלארץ… (:
וגם מהרהרת על המחשבות לגבי הבית, מיקום הבית ועל מה אנחנו נושאים עמנו בתרמילים האישיים.
ברכות