סהרורית סופרת, מחזאית, מרצה וקצת מטורללת.
מזדיינים בעברית-מתים בעברית
מתוך הספר "בחדרי החושך" – צילומי איריס נשר, הוצאת כנרת-זמורה ביתן, מרץ 2010
אז מה לכל הרוחות, מה אנחנו עושים כאן במזרח התיכון הרותח, כשיכולנו לחיות בנחת ובשלווה במדינתנו "אִישראל" שליד מפלי הניאגרה באמריקה?
בלי מלחמות, בלי סכסוך דמים ממאיר, בשכנות הדדית, איש תחת גפנו ותאנתו…
זה נשמע כמו חלום דמיוני, כמעט "אם תרצו אין זו אגדה", אבל זה קרה. ב- 15 בספטמבר 1825 כבר הוקמה לנו מדינה בידי חוזה המדינה הראשון מרדכי מנואל נוח, יהודי אמריקאי מהולל שקדם בשבעים שנה להרצל. "יום העצמאות" של מדינת היהודים באמריקה הוא גם יום ההולדת שלי – מה שלכד את תשומת לבי מלכתחילה!
באי האינדיאני הקסום גרנד-איילנד שליד מפלי הניאגרה מצאתי השראה כדי לכונן מחדש ברומן מדינה חלופית לעם היהודי. אלא ששאלת "מה היה אילו" איננה כלל שאלה תיאורטית בשבילי.
בהיותי בת חמש עברה משפחתנו הקטנה טלטלה עזה. סבא שעד אז לא ידעתי כלל על קיומו, צנח עלינו לפתע, כעולה חדש מניו יורק. ארבעים שנה קודם נטש גבריאל הרציג את אשתו ואת בנו התינוק באירופה והיגר לאמריקה, בניגוד לאבא שלי יצחק ארצי ששרד את השואה והקדיש את חייו למפעל הציוני. אלא שהאיחוד הדרמטי הזה לא היה סוף הוליוודי מתקתק. להיפך, הוא חידד את הקרע ויצר פער זהויות בתא המשפחתי השברירי שכולו שורדים, פליטים ומהגרים.
לילדה התל אביבית שהייתי, פטריוטית ציונית קטנה, לא חדל סבא לספר ביידיש ובאנגלית על הארץ המובטחת אמריקה שאין בלתה. ואילו אני התנצחתי איתו בעברית צברית שוצפת וקוצפת, מנסה להוכיח לזר הגלותי שמקומו של העם היהודי הוא בארץ ציון וירושלים. לשווא ניסיתי ללמד אותו את "התקווה".
בבואי להתגורר בניו יורק בשנות השמונים, בעת שנעם בעלי כיהן כקונסול התרבות של ישראל בארה"ב, רצתי מיד לחפש את ביתו של סבא ברחוב נורפולק בלואר-איסט-סייד. בית הכנסת שבו התפלל נהרס והשכונה היהודית החליפה את פניה. אבל "דם איננו מים", כמאמר הקלישאה ביידיש, וניו יורק הפכה לי לבית שני. ובנוסף, נולדו לי ליד האיסט ריבר תאומים – אזרחים אמריקאיים לכל דבר. לכאורה, התגשם חלומו של סבא, ואולם האי המסומן במפת הנפש שלי באותיות עבריות ומימין לשמאל, היה ונותר תמיד המולדת האמיתית, מפני שבלעדי העברית אין לי חיים כאמן וכאדם. רק בשפה העתיקה הזו שנצרבת ומתחככת בי כשאני מדברת וכותבת, מתלבלב ה"אני" שלי במלוא הדרו או במלוא כיעורו.
ואילו ב"אִישראל" הבדיונית שקיימת לה על מי מנוחות בספר מזה מאה ושמונים שנה, ביטלתי כליל את העברית והפכתי אותה ללשון נידחת במחלקה לשפות נכחדות. לקוראים אמרתי שב"הפוך על הפוך" ביקשתי להציג עד כמה אבסורד אי קיומה של העברית.
ערב אחד הוזמנו נעם ואני לאירוע מחווה ליידיש על במת ניו יורק. גדולי השחקנים היללו וקילסו את הלשון המפוארת שעברה מן השטעטל המזרח אירופי אל יהדות אמריקה, ואילו אני לא עצמתי עין מרוב עגמה וצער. כל הלילה ישבתי וכתבתי מכתב נוקב לג'ו פאפ, מפיק התיאטרון האגדי שארגן את האירוע. כתבתי לו שאילו היה בוחר לחיות בישראל היה מעלה את שייקספיר על פארק הירקון…
ניסיתי לשכנע את ג'ו פאפ שעברית היא לשונו הנוכחית של העם היהודי ושתחייתה מתרדמת ארוכה היא הרגע המסעיר ביותר בתרבות היהודית בת-זמננו.
כאילו המשכתי את הויכוח הנושן עם סבא שלי…
למי שנולד תחת השם יוסף פפירובסקי בעיירה קטנה בפולין, אמרתי:
We Fuck in Hebrew – We Die in Hebrew!
מעניין אבל כל כך חד משמעי, מה עם הרב.. מי כמוני לעברית לתחושה ולהזדהות יחד עם זאת …. כשהייתי לפני 5 שנים ב L A נוכחתי שיש לי יותר חברים טובים מאז שבאו לשם ..
(אמנם ב 300,000 קיים גם העיניין היחסי… 🙁
תחושה שהזכירה לי מעט את התקופה שעברתי מירושלים* לת"א לפני 20 שנה …
וכמה מאיתנו מוצאים פתאום את אחיהם ילדיהם ונכדיהם שם ולא בכדי.. .
ולעיתים מבחינת התרבות …נתהפכו היוצרות מר' הלוי, ליבי במזרח וראשי במערב או שמא להפך …
ליבי ליבי …
ויש לי עוד הרבה מה לאמר ולא זה המקום ולא זו השעה 🙂 אך כל שנה שעוברת ישנה תחושה של החמצה והפרץ גדל …
* חלמתי שאני בעתיד הלא רחוק, ושמתארגנת הפגנת הזדהות עם קומץ של כ1000 חילוניים שנשארו בי-ם. אחר כך הרחקתי עוד בזמן עתיד…
ונ ב הביטוי הזה מזדיינים..לא מת עליו, אפילו בהקשר של סובלנות הוא דבר והיפוכו אך יאה למקומנו, מאפיין את הסובלנות שלנו, שונא גזענים וכושים .
—
סליחה אם יצא לי בוטה אך הפוסט דווקא שלך והנפשות הפועלות הוציא ממני , איך אמרה לילוש בפוסט
when I'm good I'm good but when I'm Bad I'm better :-))
לא יותר טוב : ווי לאוו אין היברו – וויי ליו אין היברו – ווי ביליוו אין היברו?
אגב ליורם קניוק יש מאמר נפלא על שפות נכחדות בהארץ היום מומלץ .
שם הוא אומר
העברית היא אבן היסוד של העם הזה יותר מהר הבית היא סלע הקיום העברי.
טוב הכל שאלה של לאיזה טווח זמן רואים את הדברים כשכל שבוע נכחדת מן העולם שפה מדוברת אחרת .
נאוה, שמחתי לקרוא על אהבת העברית בכל המצבים.
בעברית ,לחיות בהנאה =לעשות חיים
לאהוב מאוד =למות על..
לחשוב לחלום ולכתוב שירה עדיף בשפת האם.
כשהיינו בשבתון בניו יורק ארה"ב בשנת 91
הרגשתי געגועים קשים לארץ דוקא כי התנהלה כאן מלחמת המפרץ הראשונה שניהל הנשיא בוש האב.
התקשורת המודרנית הביאה את החדשות בזמן אמת
ידענו מתי תופעל אזעקה בארץ,טילי הפטריוט שכנו
סמוך לביתנו בכרמל,מצב הזוי של תלישות שגרם חוסר אונים וחרדה דוקא שם במדינת ניו יורק הבטוחה,אי אפשר להימלט ולהינתק מהשייכות לשפה העברית,ולבית שהוא רק בישראל.
אני זוכרת שגרתם בחיפה בתקופת ניהול התיאטרון,
וגם בשובכם משליחות בני יורק עם הבנים התאומים שהם בגילו של הבן שלי.