"את יפה" – שתי מלים שהוא אמר לי. כישוף מאגי שהפך אותי במכה מילדה לאשה – וכמובן, השיר שהתנגן ברקע. בלעדיו זה לא היה קורה.
"את תלבשי את השמלה הסגולה ושתי עינייך מוצפות באור כהה."
לא לבשתי שמלה סגולה. לא לבשתי שמלה בכלל, אלא מדי צופים בצבע חאקי. הייתה לי צמה ארוכה, ולא היה לי מושג מה זה אור כהה.
גדות הירקון. שנת ששים ושבע. בקרוב תפרוץ מלחמת ששת הימים, אבל מי חשב על מלחמות ברגע ההוא? עמדנו ליד שבט "החורש", מתחת לאקליפטוס שעל הגזע שלו נחרטו באולר המון לבבות עם חצים.
הייתי נערונת שלא ידעה איך לגרוב גרבי ניילון או להבליט את הציצים והחביאה את החצאית היחידה שלה עמוק בארון, כי המדריך הזהיר נגד פיתויי ה"חברה סלונית" המשוקצת.
אבל הנער ההוא היה פתיין גדול. בחושך הבהבו מדיו הלבנים, כי הוא למד בפנימייה של בית הספר לקציני ים וחלם להיות רב חובל. היה לו שם גלותי, שאז נחשב מכוער והוא שינה אותו לארי, מאמץ את זהותו של גיבור הספר "אקסודוס" ארי בן כנען שהיה אז החלום הרטוב של כולנו. גבוה, חסון, בלורית זהב ועיניים כחולות. הנסיך הישראלי האולטימטיבי.
הוא לחש באוזני את שתי מילות הכישוף, ומהרמקולים של שבט "החורש", התנגנה "השמלה הסגולה" – השיר של חיים חפר וסשה ארגוב מפי "התרנגולים", הלהקה הכי פופולרית בסיקסטיז אצלנו.
ששים ושבע, עדיין לפני ששת הימים, בטרם קריסת התום. הייתי ביישנית, אבל עם חלומות סוערים ששייטו בי לא פחות מהאוניות של ארי. איך פורצים את הגבולות לא ידעתי, וגם המושג אינטימיות היה זר, למרות שאת "השמלה הסגולה" שרה חבורת גברים ולא גבר יחיד, והם חיזרו בלשון "אנחנו" – "נשב מאה שעות על הגדר שמול ביתך, כך יהיה כשנצא ביחד" – כי בארץ הקולקטיב המחושק גם האהבה הייתה עניין ציבורי.
צריך להודות שהם שרו בהרמוניה מופלאה.
על עם סגולה ידעתי, מי לא, אבל לא על שמלות סגולות, ומעולם לא ראיתי "גבעות מתעוררות באור סגול", רק שמש צהובה וחמסנית, וכשהתרנגולים שרו "וסיגלית פתאום תפרח בשערך", ארי התיר את הצמה שלי ואחר כך קטף חמציץ שנשאר מאז הפרח הכי רומנטי בעיני.
יש האומרים שבגרסה המקורית של השיר השמלה הייתה בכלל צהובה…
אף פעם לא נודע לי אם ארי החזיר לעצמו את השם הגלותי שאיתו נולד ואם הפך באמת לרב חובל, ואולי הייתי הראשונה בסדרת נערות בכל נמל, כמיטב הקלישאה. ועל היופי, מוטב לא לדבר…
יש להניח שהנער ההוא התקרקע מזמן וגם החלומות שלו תקעו עוגן, כשם שהשיער הפזור שלי התקצץ.
בשבט "החורש" שמו שוב את התקליט של התרנגולים על הפטיפון והשמיעו הכל מהתחלה. טעמנו ביחד את הגבעול הדק של החמציץ הסגול – הטעם הבלתי צפוי והסותר של ראשית אהבה. ההתחלה של ההתחלה. עוד מעט אגלה מה זה אור כהה.
וכמו בשיר הנצחי של חפר וארגוב, גם אני צחקתי פתאום ולא ידעתי מדוע.
פורסם במוסף הארץ, גיליון מיוחד לחג הפסח "בוא שיר עברי", 11 באפריל 2009
צהוב הוא צבע אלים
הוא בחר לי סגול
מה קרה לו השד יודע
את ליבי שבתה בלוריתו
השתקצתי להנעתי מסיפורך האביבי
וגם אני השתקצתי להנאתי בעת הכתיבה…
במקור זה באמת היה צהוב, אבל לתרנגולים כבר היה "שיר הצהובים", אז החליפו לסגול.
הצדק איתך מודי. אף כי רציתי לפרט את עניין החלפת הצבע, נאלצתי לקצץ בשל מגבלת המקום.
אבל השיר נשאר לנצח כשמלה סגולה – וטוב שכך.
קראתי את הקטע בהארץ, נפלא ומעורר זכרונות, שם גם יש תמונה של הנערה היפה,
כמה יפה הטעם הבלתי צפוי והסותר של האהבה ,כפי שהוא מתואר בסיפורך הרגיש והמעודן – ההתחלה של ההתחלה. מחזיר אותי אל ימי התום. וסגול זה צבע שאני אוהבת – צבעה של הרוח. חג של אור סגול כהה שיהיה לך נאוה.
תודה מכל הלב. שיהיו לנו הרבה ימים סגולים.
תודה לך חני. קצת מרעיד לראות מה מעולל הזמן לנערות יפות.
נאוה, הוקסמתי מהספור הנפלא על ימי התום.
גם אני הייתי חניכת תנועת הצופים ,
עם צמות מיתולוגיות בשבט"ראשונים" הפתח תקואי.
מלחמת ששת הימים תפשה אותי
בכתה ד' בבית-הספר היסודי ע"ש משה-יואל סלומון
"אני נשאר הלילה פה על הגבעה הזאת".
השיר המקסים שאני אוהבת ושהזכרת בניחוח של נוסטלגיה רומנטית "השמלה הסגולה" מושר גם היום על ידי חבורת הזמר שלנו בחיפה, בערב שנושאו גוונים וצבעים בזמר העברי
"אלף צבעים ושיר"
יחד עם "העיר באפור" "חופשה באדום"
"תלבשי לבן" "הכל זהב" "צבעי הזמן"
הרבה שירים יפים טעונים זיכרון אפיזודי
של זמן ומקום וארוע שלא נמחקים ממטען החוויות
שלנו. הסיפור שלך כל כך ארץישראלי ומרגש.
חג אביבי ותל-אביבי שמח! ותודה ממיכל (חיפה)
תודה מיכל על המלים הטובות. משמח אותי שהשיר היפהפה חי בפי אלה שממשיכים לזמר אותו. בני מזל אני ששירים כאלה עדיין נעים בתוכנו.
נאווה, הזכרת לי נשכחות..תודה על סיפור ימי התם…אמנם הייתי ב- "שבט ראשונים", אבל גם אנחנו טיילנו על גדות הירקון, ואהבתי במדי צופים את אחד החניכים.. ולמדנו "קשרים" "והיה נכון למלא חובתך"
(מיכל, גם אני למדתי בסלומון, במקור שמי פיאלקוב.)
תודה לך תמי. ימי התום בארץ הזו חלפו ונגוזו, אבל משהו אצלנו בפנים נשאר. ותודה שכך.
תמי, נחמד להיזכר בענת פיאלקוב,קרובת משפחה?
שלמדה שנה לפני בביה"ס סלומון המיוחד באופיו
כי היה מוסד חינוכי קטן ומשפחתי.
אכתוב לך לאתר שלך
הצופים בשבט "ראשונים" היה מקום מפגש עם הרבה בנים מקסימים שובי-לב…
…:)
ענת היא אחותי הגדולה..
נאווה סליחה על ההתפרצות לבלוגך..
תהנו בנות. אני שמחה שהבלוג מאחד קרובים וחברים.
תודה נאוה, אנחנו גם מכירות דרך משפחת קיילס..
אוהבת את כתיבתך הישירה והמרגשת.
את מגיעה להרצאות לבתי ספר חטיבות ביניים
דרך סל-תרבות? כי שמעתי אותך לא פעם בכנסים ספרותיים. ובכלל תקופת מגוריכם בחיפה ובניהול התיאטרון היתה טובה ובלתי נשכחת
בעשייה האמנותית הפוריה.
שמחה שיש לי הזדמנות לומר לך מחמאות מפרגנות.
מיכל, אני מודה לך. ימי חיפה זכורים לי כיפים בחיינו. ואת גורי אנחנו זוכרים מדי יום.
מי את מיכל? דבריך דברי טעם, אבל זהותך?
האם את חיפאית עכשיו?
לאלמונית (?)כן. אני חיפאית או חיפנית עכשו.
אני לא יודע אם את תראי את ההודעה הזאת אבל אני עכשיו בשבט ראשונים צופי פ"ת אני אשמח אם נהיה בקשר כי חשבתי לשנה הבאה לעשות נוסטלגיית איחוד ולאחד את כל בוגרי השבט עם תמונות וזכרונות. אשמח אם תדברי איתי.
daniel_eps@Walla.com
תאור מדוייק של נעורי. במקום 'הצופים' היה 'השומר הצעיר' ובמקום אקליפטוס היו חולות בת ים… ואת השיר הזה אני שרה עד היום בהנאה מהתרגשות ההתחלות שבו!
תודה על התגובה המלבבת, סבינה. שמחתי בה.