בעיטת בננה אמן בינתחומי שם זמני
השבוע קפצתי לבקר חבר ותיק שלי שחזר בתשובה והיום גר בפרדס-חנה. האמת היא שאין לי כבר כוח לעסוק בנושא הלעוס הזה אבל העובדה שמדובר בחבר קרוב ואינטלגנטי גרמה לי בכל אופן להתחמצות לא נעימה. ועוד לראות תמונות של הרבי מלובביץ", אחד ממובילי החסידויות הנחותות ביותר, ניבטות מכל עבר – זה כבר אפילו כאב. נכון שהתבנית הידועה המספרת על נפילה למלכודת מתוך ריק רוחני עבדה פה על פי הספר, שהרי חז"ל בעצמם אמרו ש"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום לידי עבודה זרה". גם כאב לי לשמוע טיעוני זבל מדוקלמים.
ובכל אופן, חשבתי לעצמי, מה יש שם בבסיס המלכודת? מה הוא גורם העל האחראי לתופעת החזרה בתשובה בפרט ולהיות אנשים דתיים בכלל? והתשובה נהייתה לי די ברורה. אלוהים הוא הרעיון האבסטרקטי הכי טואטלי, הכי מדהים, הכי מרתק, הכי מהפנט, הכי מסחרר ומתעתע הכי מופרך והכי מטורף שהמציא ופיתח אי פעם מוח האדם. קשה לעמוד לידו בלי ליפול ברשתו. רעיון בורא עולם והאין סוף הוא כל כך עצום, בלתי נתפס וממכר עד שכל שהייה לידו מסכנת את המתקרב להבלעות תהומית אל תוך חורו השחור. אלוהים הוא כוח גדול מאהבה כוח גדול מכל חומר וכח גדול יותר מכל כוח אחר. כוחו הוא בחתירה המתמדת לאמת. העוצמה המכשפת הזו היא כה חזקה וטובענית עד שאין קשר בין רמת האיי.קיו או מידותיו הטרומיות של הנלכד לבין הוויתו המחשבתית. על אף שבקרב הדתיים מצויים חכמי אמת בשפע הרי לא תראו לי למשל בר דעת המעלה בכלל את המחשבה שיש דבר כזה עם נבחר או שיש דבר כזה הקדוש ברוך הוא ספציפי (חוץ מבאבא ברוך כמובן…).
אלהים גדול מאהבה? אולי לא. נאמר פעם ע"י הכומר דובובאה ש"הפקטור היחיד שאין ביכולתה של הכנסיה להתמודד איתו הוא כוחה המהפנט של האשה על הגבר". אז יש תקוה או שהקב"ה אנחנו אוהבים אותך?
אין בכל האמור לעיל לסתור את העובדה שביהדות, למשל, מצויים דברי חוכמה, תובנה, הגות ומוסר נפלאים ובין מוריה ודורשיה נמצאים מאורות גדולים ומוחות על העולים עלי עשרות מונים. אולם אינני יכול לקבל בשום צורה קבלת מצוות שבין אדם למקום (אחד מכינויו של האל. ב.ג.), ואם קיום מצוות שבין אדם לחברו עוברות דרך שם אז אני מוכן לסלוח וכמעט לוותר על כל מה שכתבתי כאן.
גם אני איבדתי חברה אבל לראות אותה כל פעם מחדש כל-כך מאושרת עם השידוך והילדים והכת שלה אל מול הדכאונות והאנורקסיה שהיו מנת חלקה בגלגול החילוני, משאירים את השיפוטיות שלי בצד
הלו מדונה.
את צודקת ויבושם לחברים שלנו למרות שאינני מקנא בהם לרגע.
הויכוח אמונה מול שיפוטיות הוא ויכוח עתיק, צפוי ומתבקש לענייננו. כמי שהיה דתי בעברו אני יכול להעיד שעל אף הסברה הרווחת שהשיפוט של אדם דתי מוכתב וכפוי הרי שבפועל הבחירה והשיפוטיות הם כורח קיומי וחייו של האדם באשר הוא אדם רצופים באלו מתוקף מנגנונים גנטיים-ביולוגיים מולדים. זהו מנגנון הכרחי בתהליך של גדילה והתמצאות וחסרונו מעיד בד"כ על פגם התפתחותי. ברם, חופש הבחירה עשוי בהחלט לבלבל וכך מייצר לו מוח האדם פתרונות של הדחקה ואשלייה שגם הם עובדים לא רע.
נכון, השיפוטיות מתבטלת לכאורה כאשר מגיע האדם לדרגת צדיקות גבוהה וכבר אמרו חז"ל "במקום שבו עומדים בעלי תשובה, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". משמע, שחוזרים בתשובה אמיתיים מרוויחים את אושרם ביושר, גם אם הוא מבוסס על טעות קולוסלית.
ביטול השיפוטיות, אגב, הוא מצרך מבוקש מאין כמוהו גם בסדנאות מודעות חילוניות למיניהן לפחות כמו ביטול האגו. משנתה הסדורה של היהדות מספקת לאלו פתרון מובנה, מקיף ולטענתם מוכח.
כתבת יפה למרות שלא ירדתי לסוף דעתך.
אשמח לחידוד התגובה
אם לא הובנתי דיו אנסה לשפר עמדות. עלי להסביר למה נטפלתי דווקא לשיפוטיות, האין זאת?
השאלה האם ניתן לשפוט את מהות אושרו של אדם (בין שנקנה מכוח אמונה דתית או מכל סיבה אחרת הנתפסת על ידינו נניח כשטותית ונחותה) חשובה מאד לעניין דעתי על החוזרים בתשובה, שכן שיפוטיות, לצורך כך, נתפסת ככלי שכלי-חילוני מוגבל לעומת שופט כל בשר האלהי-דתי, היודע לכאורה גם את הבלתי-ידוע. אני מניח שהאנורקסיה והדכאונות של חברתך מקורם באי יכולתה להתמודד עם החופש הבלתי נתפס לא פחות שמציע העולם החילוני אוניברסלי (שאפילו הדתיים קוראים לדורשיו "חופשיים" בהבדל ממקבלי עול שמים). אז מה אם חברתך מאושרת? האם בכך נסתמת כל אפשרות של ביקורת מצידך? האם האדם המאושר הוא בעל זכויות יתר על האמת? והאם ניתן או בלתי אפשרי בכלל לבקר בעל אמונה? *
אחזור ואומר שלא בכדי מטיפים לנו בכל סדנת מודעות מתקנת מידות לוותר על השיפוטיות (ועל האגו), ובכלל זה מצויים עשרות כתות לימודי ה"יהדות לכל" המציפים לאחרונה את השוק. זה רעיון מתעתע כי יש בו יסודות אמיתיים וחיוניים לנפש אך הרעיון הנ"ל אסור שיהיה גורף ומוחלט כי אזי הוא עלול להפוך לדוגמטי ומסוכן. קיימים מספיק מקומות בחיים שהשיפוט האישי דווקא הוא הוא הכלי הטוב ביותר והנכון ביותר להתנהל על פיו, תוך צפצוף מוחלט על דברי "חכמינו" והוכחת הכסיל על איוולתו. כאן טמון אולי ההבדל התהומי בין שתי האסכולות. מצאתי, שבשם אותו וויתור נעלה, מוכנים אנשים ברי דעת לוותר לעיתים על האמת העצמית שלהם ולוא רק להרגיש או להחשב כפלורליסיטים, סובלנים ובעלי ראש פתוח. לפיכך צדקנות כשמה כן היא – הנסיון לצאת צדיק במקום שאתה לא. (מה זה בדיוק צדיק מצריך דיון בפני עצמו למרות הקשר ההדוק למה שנאמר פה.)
לסיכום: כל דברי מוליכים אל קבלת השיפוטיות כגורם חיובי, מפרה ומעשיר ושימוש בו לברכה מבלי להתבטל בפני ה"רוחניים" למיניהם.
* לפני כמה שנים יצרתי עבודה שמשפט המפתח שלה היה : GET LOST, DON"T LIE וגם הוא מהווה חלק מתשובתי אליך. אעלה אותו בהמשך בפוסט מיוחד בשבילך… תודה על ההקשבה.
הי בוקי
פעם ראשונה שאני אצלך ונפלתי בול.
מזמן אני טוען שאלוהים הוא הבדיה הכי מסוכנת שהאדם המציא, הרבה יותר מכל דבר, כולל פצצת האטום.
אני חושב שהחזרה בתשובה היא סוג של מנוס מבחירה ומעידה בעיני לא על התחזקות אלא על התחלשות – חולשת הרצון. כחילוני שומה על לבחור כל היום כל פעם מחדש, כדתי מרגע שבחרת, כך בעיני, שומה עליך רק לבצע את דבר האל ושלוחיו (מטעם עצמם). יש כאן השלה של הבחירה. ושוב, ישנם אנשים שבוחרים בתוך זה ובוחרים בזה כל פעם מחדש. אבל רבים אינם.
ולמרות זאת מי אני שאשפוט. את עצמי כן. את האחר לא. כל עוד האחר אינו פוגע בזולת בבחירותיו אין לי זכות לשפוט אותו.
וגם עיני חזו ברבים שחזרו בתשובה ומצאו סוף סוף את מה שמילא את החלל שבליבם. אז מי אני שאשפוט אותם.