פועלת. מילולית משוררת, עורכת, סופרת ומתרגמת
(בפוסט שלפני האחרון), הניב קריאות מרובות. לעומת זאת, ההזמנה לערב ב'בית הסופר', לא . אז עשיתי בו שימוש נוסף, שהרי אני פמיניסטית ערמומית. להלן התרשמויותי מהערב המוצלח מאוד:
עורכת הערב, ענבל אשל כהנסקי, הציגה לכולנו מבעוד מועד שאלות זהות.
התכוונתי להסתפק בתשובותיי (האם הייתי היחידה שהשתדלה בכל מאודה לציית לצו ה"לא לחרוג מסד השלוש דקות לתשובה?", כפי שביקשה המנחה? האם אני יקית יותר מכפי שחשבתי?) לארבע השאלות, אבל העמדה האנטי -מקף מחבר ובעיקר מקף מפריד – פמיניסטית שעדיין רווחת בקרב כמה מאיתנו, מצריך התייחסות.
בחרתי לפתוח באזכור מתוך מחקר שערכו ד"ר דלית שמחאי ויהל אס קורלנדר
(2012) בעבור שדולת הנשים. החוקרות טוענות כי ממחקרים רבים עולה שלתנועה הפמיניסטית יש דימוי שלילי, המשפיע על גברים ונשים. מדוע? נשאלים טענו כי התנועה הפמיניסטית מזוהה כביכול עם עמדות קיצוניות, כשעקב כך רעיונות שהפכו זה מכבר לנחלת הכלל לאחר שהגו אותן פמיניסטיות, אינם מזוהים עוד עם התנועה.
למרבה הפרדוקס, דווקא הצלחתה של התנועה הפמיניסטית בביסוס עמדותיה בזרם המרכזי מהווה אבן נגף, משום שנשים צעירות מערביות רבות סבורות שהפמיניזם אינו רלבנטי עוד . אולם הגורם העיקרי המשפיע על אי-הזדהותן של נשים צעירות עם תפיסות עולם פמיניסטיות], נובע לדעתי מהתפשטותה של האידיאולוגיה הניאו=ליברלית, כפי שעולה ממחקרה של ריץ ( Rich, 2005 ) של הצעירות עם הפמיניזם הוא התבססותה של האידיאולוגיה הניאו ־ ליברלית כאידיאולוגיה מרכזית. ריץ' סבורה שנשים צעירות מאמצות את האוריינטציה האינדיבידואלית שמהווה את ליבת הניאו ־ ליברליזם, בנכסן לעצמן את הצלחותיהן לעצמן. ומה קורה כשעליהן להתמודד עם קשיים שנובעים מן הסדר המגדרי הקיים?
הן מפרשות זאת כ"קושי איש" . שמחאי וקורלנדר טוענות כי הרתיעה מפני סימון "קורבני" והתפיסה העצמית כסובייקט בעל כוח, מרחיקות נשים צעירות מערכים פמיניסטיים ותפיסת עולם פמיניסטית. וכך למשל, נשים צעירות מערביות רבות, מקשרות "פמיניזם" עם שפע של דימויים כגון "לסביות", "אגרסיביות", "כוחניות" או "שונאות גברים". ממחקרים שנערכו בישראל עולה כי בשנות התשעים של המאה העשרים, התיוג השלילי של הפמיניזם הרתיע נשים מלזהות עצמן כפמיניסטיות, בתואנה שהן "לא נשיות". עד כאן ההקדמה למבוא. וההקדמה על שום מה?
משום שכמה מאיתנו עדיין לוקות ב"תודעה כוזבת", שלפיה תפיסת עולם פמיניסטית היא כרוכה בראש ובראשונה ב"שנאת גברים", בחיבה למראה מרושל ובתיעוב גרביונים סקסיים, כמו גם מנותקת מתפיסת עולם כוללנית, המכתיבה בחירות שונות בתחומים שונים – כמו גם בחירות ליריות. להשקפתי, כפי שעולה מהתשובות שיובאו להלן, לא ניתן לנתק פן אישיותי מרכזי, הפן הכותב, מעמדות המנחות את סך כל ההיבטים הנוספים המנחים את בחירותיה של "רונית ליברמנש ורדי".
סוף נאום. ולהלן תשובותיי לארבע השאלות:
1. מה השיקולים שלכן, הן כעורכות והן כנשים לבחירת שירים והאם המדיה המקוונת משפיעה לדעתכן על הבחירות שלכן כעורכות וכנשים??
אנחנו שתיים; שתי עורכות. ומעצם היותנו שתיים ולא אחת או אחד, אנחנו נדרשות לקיים דיאלוג. האם דיאלוגיות במובן המרטין-בוברי מתאפשרת יותר, נכונה יותר, כשמדובר בנשים? זה תלוי כמובן גם באישיות. אבל התשובה שלי, היא: כן. אני מנהלת 'זוגיות בפרוזה' עם שרון קרמנר, המו"לית והמתרגמת של הוצאת 'סאגה', וזוגיות לירית נוספת עם ענת קוריאל, שלא יכלה להגיע הערב.
ענת טוענת שהשיקול היחיד המכתיב בחירה לירית, הוא איכות השיר. אני חושבת שהעמדה שמכתיבה את בחירותי הספרותיות, ככותבת וכעורכת, היא בין היתר ע מדה פמיניסטית. לא במובן הפלקאטי, כפי שלצערי מתפרש כיום המושג 'פמיניזם' בקרב נשים צעירות מאוד, שאולי לא מודעות לכך שהן יושבות כאן הערב הודות לתנועה הפמיניסטית, אלא פמיניזם של ריבוי. אם תרצו, פמיניזמים של מנעד קולות. למה הכוונה? אם עורך-גבר עשוי לפרסם שיר ארוטי מעצם היותו סנסציוני, אנחנו לא נירתע מפרסום שיר 'לא סקסי' או מפרסום שיר שנכתב מתוך "סטנד פוינט" פמיניסטי, כמו שירה של חמוטל ילין:
הדרך לגיהינום/חמוטל ילין
אֲנִי מְסָרֶבֶת
לְהִשְׁתַּטֵּחַ לְרַגְלֵיכֶם
עֲגֻלָּה, חֲלָקָה וּמֻשְׁלֶמֶת,
קְלוּפָה מִכָּל סִמָּן
לִבְלִיטָה אוֹ לְזָוִית חַדָּה,
לְהִשְׁתַּבֵּץ בַּמָּקוֹם שֶׁיֹּעַד לִי,
בֵּין עוֹד אֶלֶף כָּמוֹנִי,
שֶׁכָּל תַּפְקִידָן לְרַצֵּף
אֶת דַּרְכְּכֶם לְגַן הָעֵדֶן.
2. . האם ואיך לדעתכן המרחב המקוון מאפשר לנשים מקום אחר מאשר מרחבים ציבוריים אחרים??
באשר ל"מרחב המקוון": לדעתנו, בהחלט. המרחב המקוון מאפשר ריבוי קולות בכלל וריבוי של קולות נשיים בפרט. שהרי מי שימשו בעבר ועדיין משמשים בהווה כעורכים ספרותיים, כקובעי טעמים, כמי שמחליטים מי ייכלל בקאנון הספרותי? מנחם פרי וגבריאל מוקד, בני ציפר כסמן איכות, לעיתים קרובות מטעם עצמו, בהארץ, מטעם של יצחק לאור, הליקון בעריכת אמיר אור, דחק של ויזן, ועוד ועוד.
מישהי כתבה בפתיל בפייסבוק ש"לשיר אין בולבול". שימו לב להקטנה הילדית. נכון, לשיר אין איבר מין, אבל לכותב/ת בהחלט יש. והמגדר קובע את ההוויה. מה עוד? נשים-עורכות לרוב לא מתקוטטות – בזירה הציבורית או הפרטית.. הן לא טורחות להשקיע אנרגיה בקרבות ספרותיים, בידוי ביצים עלומות, מטפוריות או ממשיות, ומעדיפות להתמקד במהות. בשירה ראויה.
. 3. תארי בקיצור מקרה בו היה לך קונפליקט לגבי העריכה: מה היו הנסיבות/ מה היו ההתלבטויות/ כיצד זה נפתר, ומה ניתן ללמוד מן המקרה הזה על תפיסת התחום בעיניך? קונפליקטים:
השאלה הזו מציפה שוב את התשובה לשאלה הראשונה. דיאלוגיות, שנובעת מן הקשר הטוב בינינו, ומעצם היכולת לנהל דיאלוג בונה. אני למשל, לא מתפעלת משירה ארספואטית. ענת נוטה לחבב את הז'אנר הזה. מעדיפה לא לפרט, אבל בכל מקרה שאחת מאיתנו מתעבת שיר מסוים או מתקשה מאוד מאוד להתחבר אליו, הוא נגנז. ומנגד, אנחנו מנסות להתעלות ולצאת מ'אזור הנוחות' הלירי. כלומר, ענת או אני לא מתחברות בהכרח ברמה הרגשית לכל שיר ושיר, אבל מסוגלות לזהות איכות.
4. האם תוכלו לקרוא לנו שיר שלדעתכן לא היה יכול להתפרסם אלא אצלכן?? הסבירו את בחירתכן
מעצם ההחלטה להמשיך את מפעלו של שי אריה מזרחי שי, שירי המחווה לזכרו יחודיים לאתר ליריקה. כוונתי לדברים שכתב המשורר דוד אדלר במלאת שנה למותו של מזרחי ז"ל, ולניתוחיה של ענת חנה לזרע. (קראתי את השיר הזמנה לארוחת בוקר, מאת שי אריה מזרחי.
היה מעולה וטוב שהעלית בכתב, קל יותר לעקוב.
תודה רבה, נעמה. בפייסבוק ריבוי הפתילים הפך למסיבת קדחתנית וכייפית :-))