הדברים נכתבו בתגובה לאחד הפתילים שהניבה ההזמנה, בהשתתפותי, לערב של עורכות שירה ברשת – https://www.facebook.com/events/834289769929847/permalink/843181129040711/
הבה נפתח בשיר של אן סקסטון, שתרגמתי בתרגום חופשי:
I stand in the ring
In the dead city
And tie on the red shoes
They are not mine,
They are not my mother’s;
Her mother’s before,
Handed down like an heirloom
But hidden like shameful letters.
Anne sexton
עומדת לי בתווך
בטבורה של העיר המתה
ושורכת את נעליי האדומות
הן אינן שלי וגם לא של אמי
אלא של אמהּ שלה,
והועברו בירושה
כמו נכס יקר,
מוצפנות כמו מכתב מביש.
וכעת הבה נתבונן בקצרצרה במאמר מכונן של החוקרות גילברט וגובאר [1], שתהו מה המשמעות של היות אישה סופרת, בתרבות המצהירה בגלוי ובהיחבא כי הִנה פטריארכאלית? אם הדו-קוטביות המקוממת והכעוסה של מלאך-מפלצת, שלגייה המתוקה-מטומטמת והמלכה המשוגעת והקוצפת הם הדימויים הספרותיים המרכזיים שמגלמות נשים, כיצד עולם הדימויים הזה משפיע על ניסיונות הכתיבה של נשים? אם המַראה של המלכה מדברת בקולו של המלך, כיצד הנזיפה המתמדת הזו משפיעה על קולה של המלכה? הואיל והוא הקול העיקרי שהיא שומעת, האם המלכה משתדלת להישמע כמו מלך בעודה מחקה את נימת הדיבור שלו, את מבנה המשפט התחבירי שלו, את מילותיו, את נקודת ראותו? שהרי הגבר הוא המושך בעט – PEN – והוא גם בעל הפין, PENIS . האם האישה מנסה להתריס אל מול הפין הגברי הכותב באמצעות אוצר המלים שלה, נקודת הראות שלה? גילברט וגובאר סבורות כי השאלות הללו מהותיות במחקר הספרותי הפמיניסטי – בהיותן מעשיות ותיאורטיות כאחד.
לנשים כותבות אין מסורת ספרותית-שושלתית להיתלות בה, מסיבה פשוטה: "האבות הקדמונים" הספרותיים היו גברים, עד האחרון שבהם. אבות אלה כוננו סמכות פטריארכאלית, כשתוך כדי כך הם כלאו נשים כותבות בהגדרות מגבילות, מפחיתות לכדי סטריאוטיפים מוקצנים של מלאך-מפלצת – אשר התנגשו בעוצמה בתפיסת העצמיות של נשים. היינו, הקיום הסובייקטיבי של נשים כותבות, האוטונומיה והיצירתיות שלהן. לפיכך, טוענות גילברט וגובאר, ה"אבות הקדמונים" סימלו סמכות, כשבה בעת לא עלה בידם לאפיין ולהגדיר את האופן שבו תפתח הכותבת סמלי הזדהות משל עצמה. יתרה מזו: הסמכות הזכרית שבאמצעותה הם כוננו את הפרסונה הכותבת שלהם, כמו גם מאבק הכוחות הספרותי ו"חרדת ההשפעה" שהם עצמם חוו במהלך הניסיון שלהם לכתוב (ברדוקציה מקומית – הדור המשוררי שלאחר אלתרמן), לא סייעו לכותבות להגדיר זהות משל עצמן. לפיכך: 'חרדת ההשפעה' של סופרים גברים, נחוותה ביתר עוצמה ע"י כותבות – כפחד קיצוני שמא לא תוכלנה לכתוב, וכי משום שהיא לעולם לא תיחשב כאחת מן הקדומים הללו, פעולת הכתיבה תבודדה ותהרוס אותה.
הדברים הללו נכתבו בעקבות התגובה לפתיל שעסק בערב המשוררות ברשת, שם נטען ש"לשיר אין בולבול". לשיר אולי אין, אבל כפי שכתבה נועם פרתום http://www.ha-makom.co.il/post/madhom-noampartom?fb_action_ids=10152359459333816&fb_action_types=og.comments&fb_source=aggregation&fb_aggregation_id=288381481237582
לא ניתן להתעלם מן העובדה שהפרויקט הפמיניסטי לא תם. ובאשר לשירה ופרוזה, קובעי הטעמים ומכתיבי הקאנון בישראל, הם גברים. המושכים בעט הם עדיין בעלי הפין – המטפורי והמוחשי גם יחד. ,
[1] Sandra Gilbert Susan Gubar- Infection in Sentence: the woman writer and the anxiety of authorship
תודה רונית
כדאי באותו הקשר לקרוא גם מה שעמליה כהנא-כרמון כתבה על מקומה של סופרת בתוך ממסד ספרותי פטריארכלי.
עדנה גורני
לא מכירה את הטקסט שלה. תודה, עדנה.