על ניחומים, "קיבוץ" תל גנים ושאר פלאות

ע' ואני נסענו אמש לנחם את ה' המקסימה, מנחת הדוקטורט שלי מהתוכנית ללימודי מגדר, שאמה נפטרה במפתיע. מסיבות לוגיסטיות שונות, התבקשו המנחמים להגיע בתשע ושלושים בערב ואילך. עד כאן העובדות.

ה' ומשפחתה מתגוררים בסמטה שקטה, מהלך קילומטר ומשהו מהאחוריים של קניון גבעתיים. ע' ואני, שלרוב נעים באופניים, הגענו לקניון באוטובוס ומשם התחלנו לנווט. ע', כדרכם של גברים, יודע ה-כ-ו-ל, ומעדיף למכור את הסְנֶר שלו מאשר להיוועץ בעוברי אורח מזדמנים. אני, מנגד, נהנית להטריד עוברות אורח – בארץ ובניכר. בעודנו צועדים על דרך יצחק רבין המשמימה, הבחנתי באישה שהוציאה לטיול ערב פרינס צ'ארלס קאבלייר ענוג. האישה ידעה, כמובן, היכן ממוקמת הסמטה המוריקה, והציעה ללוות אותנו לשם, למרות שאפליקציית WAZE דיווחה על מרחק של 1.2 ק"מ אל היעד. ואמנם כך היה – הגברת ליוותה אותנו באזור מאגתר הניווט הזה – עד שהגענו אל היעד.

"קצת מפריע לי שניחום אבלים נעשה מסיבה", הפטירה ה' בשלב מסוים אבל היי, היה כיף לפגוש את חלי וליאת מבר אילן, שלא ראיתי מזה עידן ועידנים). וכך מקץ שעתיים, כשהלכנו לדרכנו, התחלנו לצעוד, כמובן, לכיוון ההפוך. לילה, חושך, אפס מוניות. עד שהבליחה הולכת רגל, ואני פניתי אליה, כמובן.

 "חכו פה שתי דקות, אני אחזור עם הרכב ואקפיץ אתכם לדרך בן גוריון. זה ממילא בכיוון שלי, ומשם תוכלו למצוא מונית בקלות", הודיעה הזרה הגמורה. ואמנם כך היה. ע' השתאה לנוכח חביבותה, והבחורה סיפרה שכך היא נוהגת תמיד. ולסיום ארועי הערב המופלא הזה, בתוך שתיים-שלוש דקות עצרה לידנו מונית, נהוגה על ידי נ-ה-ג-ת . בחורה עניינית ויעילה, שחלל רכבה לא הצחין מעננת סיגריות.

ללא ספק, אצבע אלוהימה של ההשגחה המגדרית העליונה סייעה לנו.