לרנקה עצובה במרץ

 

 

 

 

 

הסיפור הופיע ב"מִקָרוֹב"  9. 

לרנקה עצובה בְּמֶרְץ .לרנקה עצובה במרץ כמו מיס האווישם מ"תקוות גדולות", בובת פורצלן דהויה קפואה בפְרִיז נצחי, עוטה בגד תחרה מתפורר. מאי קראה את הספר בגיל 13 או 14 ומשום מה, כפפות התחרה שמתפוררות לאבק במגע יד, נחרתו בזיכרון הבתולי שלה. דווקא הכפפות. יתכן שדיקנס התכוון להינומה או לשמלה או לבתולה. פיפ, גיבור הסיפור, והבתולה האווישם. הנה, התודעה הסובייקטיבית כבר מסלפת שמות, אירועים, מקומות.   
לרנקה עצובה במרץ כמו ילדה שאיש לא בא למסיבת בת-המצווה שלה.  ילדה של פעם, מהתקופה שערכו לילדות מסיבות עם קוסמים ורבע עוף ב"אולם-שמחות", ילדה מכל-פרוור ישראלי, שזה ביטוי מאומרקן תקני למחצה, כמו בנות המצווה של היום, שמתחפשות לבריטני ספירס ויש להן שדיים, לא ציצים, וחזיות פוש-אפ גדולות, והן מנסות להיות כוסיות מאופרות ואפויות וואל דאן שמסרבות להשתמש במלה חתיכות. אני יודעת כי אני התודעה של המספרת שלא-יודעת-כול.

    בכל אופן, אני המספרת האישית של מאי, שהתחתנה בלרנקה בְּמֶרץ. החתונה של מאי היתה לא עצובה ולא שמחה. מאי לא הלכה למספרה ולא הזמינה את ההורים. היא חפפה את תלתליה הבהירים וייבשה אותם בפן ומרחה מעט מייק-אפ ושפתון. השעה היתה מוקדמת, 11 בבוקר, ומאי היתה עייפה מטיסת השחרית. החתן נוכח ברקע בתפקיד של ניצב, משום שהוא ביקש מהתודעה לא להשמיץ אותו, כדרכה.

   "לרנקה נראית כמו אילת" הבטיח מלהק הנישואים-האזרחיים הישראלי. לרנקה לא נראתה כמו אילת. השארם שלה הזכיר את העיר התחתית בחיפה של שנות השישים, כך שיערה מאי על פי הסיפורים שקראה, סוחרים משופמים, סחורות של ימאים וערימות של חפצים מיותרים, ובתי קפה ריקים, שנראו כמו תמונות בשחור לבן מן העיר עזה. הלרנקאים שפגשה הסבירו אנגלית מדויקת ופנים. נהגי האוטובוסים העתיקים עישנו סיגריות במהלך הנסיעה ולשניים מהם היו שיניים קדמיות רקובות ושחורות, תוצאה ישירה של נזקי ניקוטין ותקציב דנטלי מוגבל. גם מאי עישנה. יומיים לפני הטקס, הרופא המומחה פתח לה אפצס בחניכיים. היא חששה שתתקשה להתנשק, אבל בסופו של דבר זה הסתדר. הרופא ביקש ממנה להפסיק לעשן. מאי סירבה.

    מאי והחתן שלה נחתו בלרנקה בשמונה בבוקר. בשמונה ועשר דקות אספה אותם קסאניה, הנציגה המקומית של משרד הנסיעות. קסאניה הייתה רוסיה יעילה בת עשרים ומשהו. מאי ראיינה אותה בקצרה, זה התחביב שלה, לראיין זרים. אחר כך הם הוסעו עם זוג נוסף, שעמד לפניהם בתור לביקורת הגבולות – אמריקנית שמנה ובן זוגה הערבי או הדרוזי העצבני – בג'יפ חדש אל בתי המלון שלהם. מאי והחתן גיחכו. מאי חשבה שהוא יכה אותה בעוד שנה, העצבני, לא החתן, הנה, כבר עכשיו הוא מדבר אליה בגסות, והחתן היה די זחוח מפני שבסופו של דבר, הוא יהודי ולא איזה ערבי או דרוזי דפוק. האמריקנית והעצבני ירדו מן הג'יפ ברצועת מלונות השלושה כוכבים שבטיילת הראשית, והם המשיכו הלאה, לעבר רצועת החוף הצפונית של מלונות הארבעה והחמישה כוכבים, בדיוק כמו באילת. המלון של מאי והחתן היה הכי מרשים בסביבה. מול המלון היתה רצועה נטושה של בתי קפה, מסעדות ומשהו שנראה כמו מחסן גרוטאות. עכשיו זה אוף-סיזן, גיחך הנהג שלהם, שהשיניים שלו דווקא היו לבנות, והם הנהנו בנימוס.

    הבל בוי מיהר לקחת את המזוודה החדשה שלהם, מתנה מויזה-כאל, והניח אותה מול דלפק הקבלה. מאי והחתן בחנו את הלובי במבט מהיר. שיש, שולחנות מעוצבים, כורסאות, חלונות קרועים אל הים, בדיוק כמו בפרוספקט. אחר-כך מאי פנתה לפקידת הקבלה הבהירה, שנראתה לה חייכנית במיוחד, והם נרשמו וקיבלו מפתחות לחדר שלהם. מאי תהתה האם הפקידה יודעת שהם אמורים להינשא בעוד שעתיים. מאי והחתן היו עייפים ונרגשים ומאי הלכה שלוש פעמים לשירותים. אחרי שתלו את הבגדים בארון, מאי התקלחה ולבשה את בגדי החתונה.

    היא לבשה חליפת מכנסיים סגולה, בהירה וחדשה בסגנון הסבנטיז המשוחזר, שנקנתה באחת מרשתות הייבוא הגדולות. אמא של מאי העדיפה לקנות לה חליפת-קברנית שחורה בשני חלקים, שתתאים גם לחורף וגם לחתונה וגם לעבודה, אבל בסופו של דבר מאי ניצחה. מתחת לחליפה לבשה חולצת גולף ללא שרוולים בצבע חציל. החתן לבש ג'ינס נקיים וחולצת כותנה סגולה עם כפתורים לבנים. כשירדו ללובי להמתין ללימוזינה, ציין החתן ביובש שאיש התחזוקה של המלון, שהחווה בידו על המדשאה המצוחצחת וקימט את מצחו בתנועה של אי שביעות רצון, לבוש יותר יפה ממנו. מאי צחקה. החתן היה נשוי פעם, ואת החליפה הכהה והחולצה הלבנה שמספר אחת אילצה אותו לרכוש, השליך כעבור 24 שעות לפח-הזבל הגדול שבחצר.

   בלילה הראשון נשבה רוח חזקה מכיוון הים והיה קר. הזוג הטרי ירד לחדר האוכל, לארוחת ערב חגיגית שהוגשה להם מטעם המלון. בחדר האוכל התפתל תור לא מסודר של מאתיים רופאים ורופאות פולניים רזים, שהסתערו על הכרובית המבושלת במזנון ההגשה העצמית. הכרובית היתה רגילה, לא חגיגית אבל מאוד טעימה, ומאי לקחה שלוש תוספות. אחרי האוכל הרגישה מאי עצבנות משונה. היא עלתה לחדר, לבשה את מעיל העור הדק מדי שהביאה איתה, חבשה את כובע הקטיפה בצבע בורדו, הסירה אותו וחבשה אותו לסירוגין.

   "אולי נטייל קצת? עד לחוף ובחזרה?" הציעה.

  "קר מדי. תהיי חולה, את לא יוצאת לשום מקום", פסק החתן החדש בטון סמכותי, והם נשארו בחדר ומאי שתתה את שאריות בקבוק השמפניה השני.

  "אנחנו נשואים כבר עשר שעות", ציינה, והחתן הנהן.

    בקבוק השמפניה הראשון נלגם עד תומו בשתים עשרה בצהריים, בתום הטקס בבניין העירייה. למעשה, הם התחתנו בפרוור של לרנקה, אָרַדיפוּ, 'הסביון שלהם', כפי שהסביר סוכן הנישואים. מאי והחתן הוחזרו בג'יפ הספארי הלא-חגיגי למלון, ונפרדו מאולגה הכדורעפנית הרוסיה ומיקוב האילתי, הזוג שהתחתן חמש דקות לפניהם.

   אולגה לבשה שמלת כלה לבנה באורך כמעט- שאנל, שחשפה את הברכיים הענקיות שלה, ויקוב לבש חליפה כהה וחולצה לבנה, והגיע בערך לגובה הציצים של אולגה. כשמאי סקרה אותם היא הרגישה דקירת נחיתות מפתיעה. למרות שלא רצתה חתונה לבנה, ההידור הבלתי צפוי גרם לה להרגיש כמו לִכלוכית סגולה. יקוב ואולגה לא הבינו מלה באנגלית והיא עזרה להם לחתום על הניירת בחדר ההמתנה של ראש העיר. אחר כך חתמו מאי והחתן על עשרים או שלושים עמודים צפופים, למי יש כוח לספור, ביוונית ובאנגלית, ומזכירתו של ראש העיר ביקשה מהם להיכנס ללשכתו של הראש, ונראתה די שמחה שיש מי שמתרגם במקומה.

   מאי והחתן נצמדו אל הקיר, וצפו באולגה וביקוב שהתקרבו לשולחנו של הראש. הראש הוציא ממגירת שולחנו מדליון גדול, וענד את השרשרת על החזה שלו. "תראי, כמו בסרטים ההיסטוריים הישנים", לחש החתן. ראש העיר, גבר משופם עם בלורית ברילנטינית, היה נמוך מיקוב. הוא סימן להם בתנועת אצבע להתקרב, והטקס החל.

    "ריפיט אפטר מי, פליז", העיניים של הראש התמקדו ביקוב, שהביט במאי בארשת מבוהלת.

   "תחזור אחריו, זה הכל. פשוט תחזור אחריו והכל יהיה בסדר", לחשה מאי. אחר כך הגיע תורם ולאכזבתה, הראש שכח להפעיל את הטייפ עם מארש הנישואים.

   בכל אופן, עכשיו הם היו נשואים כדין, בדיוק כמו שרצו. הטקס נחתם בנשיקה מתוקה הרבה יותר מיין הפטישים החמוץ והצלם, שהיה גם העד וגם הנהג, החזיר אותם למלון.

   "אתם מוזמנים לכוסית", אמרה הבחורה מהקבלה, שנראתה כמי שארבה לשובם בחצי השעה האחרונה, והצביעה בידה לעבר הבר. 'פָטוּש', הכריז תג השם הכסוף שלה.

    "מנוּש", מלמל החתן, "מה היא רוצה?".

    הבר היה נחמד, כמו ברים של מלונות חמישה כוכבים. נחמד וריק. מאי הזמינה את פטוש להצטרף אליהם אבל פטוש הסבירה שהיא בתפקיד עכשיו. החתן פתח את בקבוק השמפניה ומילא את הכוס של מאי. מאי שתתה קצת והעבירה אליו וככה הם שתו מאותה כוס עד שלברמנית נמאס והיא ניגשה לחתן והושיטה לו כוס טרייה, אבל החתן, שהיה נרגש למדי וקצת שיכור, עשה תנועה סיבובית פתאומית, כמו גו'דאי ששולח רגל ציר להטלת ג'ודו, התנגש בברמנית והעיף את הכוס לרצפה, ממש כמו בחתונה יהודית כהלכתה.

   בזמן שהברמנית המשיכה לחייך חיוך פלסטיקי מזויף ולטאטא את השברים, התיישבה פטוש על השטיח הכחול מקיר אל קיר בשיכול רגליים. מזל שהיא לובשת חליפת מכנסיים, מאי אמרה לעצמה או בקול, בשלב הזה היא היתה די שיכורה, והקשיבה לביוגרפיה המקוצרת של פטוש, שסיפרה להם שהיא מאמסטרדם, ואיך נסעה עם חברה שלה לחופשה באי המקסים הזה, פגשה את בעלה ובסופו של דבר הם התחתנו.

    "תגידי, למה תמיד זרים מספרים לך את הצרות שלהם"? התעניין החתן, שסופסוף היה שתוי למחצה. התודעה של מאי התקשתה לשחזר את סדר האירועים המדויק, אבל היא משערת שלאחר שנפרדו מפטוש בנשיקות אוויר הם עלו לחדר, שמחים לגלות סלסלת פרות ובקבוק שמפניה טרי. החתן העיף עוד פקק לתקרה והזוג הטרי חנך את נישואיו החדשים בתנוחת רכיבה.

   למחרת, אחרי ארוחת הבוקר העשירה, פגשו מאי והחתן את פטוש בלובי.

    "הגשתם כבר בקשה לגט מהיר?" גיחכה.

   "חשבתי שסיימת את המשמרת", מאי גיחכה בחזרה.

   "מה הלסבית הזאת רוצה ממך?" החתן נראה כמי שאיבד את שרידי החגיגיות שלו. מלונות חמישה כוכבים נוטים לערער את שיווי-המשקל שלו. כשמנתקים אותו מהמחשב וממערכת הסטריאו לפרקי זמן ממושכים, הוא נוטה לשכוח את נימוסיו האפויים-למחצה.

    מאי והחתן המתינו לאוטובוס המאסף בשביל הגישה המוביל למלון. נשבה רוח קרירה והחתן רעד בטרנינג האדידס האפור שלו. הנהג עם שיני הניקוטין הוריד אותם בדיוק כעבור עשר דקות במרכז העיר, ומאי שמחה לגלות את ידידיה הותיקים מאתמול, מלונות השלושה הכוכבים. "נורא נקי כאן", ציין החתן, שלפני שעבר לגור עם מאי נהג לאבק את הדיסקים שלו מדי יום במברשת מיוחדת, אבל מאי גמלה אותו בהצלחה. וכך טיילו בין חנויות העורות והמזכרות שנפתחו לאיטן.

    "משעמם. אין מה לראות כאן. אני מתגעגע לאירופה. לכנסיות, לשדרות הרחבות. לרנקה הזאת מכוערת כמו חיפה", רטן החתן שהמשיך לרעוד מקור. מאי עיסתה לו את השכמות והם חצו את הכביש ופתאום שניהם ראו אותה, את חנות החיות עם כלובי הציפורים. בכלוב אחד עמדו בצפיפות שתי תרנגולות, לבנה ושחורה, בכלוב נוסף ארבעה אוגרים ובכלוב הקטן ביותר עכבר לבן קטן, מהסוג שמשמש לניסויים. מתחת לתקרת הכלוב היה רווח קטן של חצי סנטימטר והעכבר קפץ כמו קנגורו, נוגע ביד הלבנה והקטנה שלו במרווח הצר, מנסה לחפור את דרכו אל החופש. מאי התבוננה בו מהופנטת. דלת החנות נותרה פתוחה ומשבי רוח ערים, כמו שאומרות החזאיות בטלוויזיה, חדרו פנימה. היה קר, והאישה שהאכילה את האוגרים התעלמה מנוכחותם ומהעברית החרישית שלהם.

   "בואי נזוז מכאן, נשתה הפוך ונחזור למלון", הציע החתן, אבל מאי בהתה בניסיונות ההיחלצות של החיה הקטנה והפרוונית, רוצה לקנות אותה למרות שמה הטעם, בבית מחכה להם החתול ההדור והמפונק שלהם. מאי רצתה להגיד לאישה שלא תמכור אותו למעבדות או לבתי חולים, שתסגור כבר את הרווח הזה שמטריף עליו את דעתו. היא עמדה שם, בתשע וחצי בבוקר, ביום הראשון של ירח הדבש שלה, בליבה של עיר הנמל הנטושה למחצה, וחשבה שהיא ככל הנראה יוצאת מדעתה. הנה, היא תכף תבכה בגלל עכבר לבן וקטן שלא שמע על ניסויים בבעלי-חיים, חית-מחמד מתוקה, חדשה, שיכלה להיות לגמרי שלה, אם רק היה לה אומץ להציל אותה עכשיו.

    "בואי נלך מכאן, מה נדבקת לכלוב של העכבר הזה", אמר החתן בחוסר סבלנות, והיא יצאה החוצה, דומעת, כביכול בגלל משב הרוח הפתאומי מכיוון הים.