עור שחור, נשמה לבנה, מחפש אהבה

הכותרת לעיל היא טיזר זול; מניפולציה רגשית מחושבת. למה? משום שהכותרת "חתול שחור בן 11 חודשים מחפש בדחיפות מאמצים לכל החיים", תניב אפס תוצאות. וכעת לתולדות חייו (בקצרצרה)  של פיץ-שפיץ, חתול נובי חכם, משעשע, אוהב חתולים ובני אדם ובעיקר חסר מזל.

לפני חודשיים ומשהו, כשעלעלתי בהיסח הדעת במקומון, ראיתי לפתע פרופיל חתולי מקסים. במודעה התמציתית הובהר ששפיץ, כך קראו לו מאמציו, מחפש בית בדחיפות. "אני חייבת להתקשר ולברר", חשבתי. "אז מה אם אנחנו מטופלים בפאוסטו, פרסי מעורב בן חמש עשרה שלא ראה חתול שר בשר ודם מעולם?" דחפים. לרוב אני פועלת לפי דחפים. לאחר שטלפנתי הסתבר שבינקותו נשלף שפיץ מתחת לגלגלי מכונית על ידי א' וע' החיפאיים. מכיוון שהם גידלו בדירתם הסטודנטיאלית הזעירה שלושה חתולים – נוסף על שניים-שלושה שכל אחד מהם הותיר בבית הוריו – פיץ לא זכה בתשומת הלב הראויה.

א' הבטיחה ששפיץ מתלטף ומסתדר נפלא עם חתולים אחרים. לא עמדתי בפיתוי ובתוך שבוע, הוא הגיע לביתנו. השבועיים הראשונים היו מייסרים. הטריטוריה של פיץ הייתה חדר העבודה שלי ומרפסת זעירה, שם הונחו הארגז וכלי האוכל.

שבוע מיום שאומץ, אבי קרס. http://2nd-ops.com/ronitlib/?page_id=1664

בארבע לפנות בוקר, כשחזרנו מבית החולים, נכנסתי דומעת ל"חדר של פיץ". שיחקנו בחכה ובתפיסת כדורים והוא ליקק את הדמעות ובזכותו הצלחתי להירדם לכמה שעות. מה קרה מאז? פאוסטו, הגזעי המפואר, הלך ורזה. רזה והלך. אבל אנחנו לא הבחנו בכך. היינו עסוקים בפיץ. בחמידות שלו ובמתיקות האינסופית ובניסיונות להרגיע את נרגנותו של פאוסטו, שהטריטוריה שלו נכבשה. שטח משוחרר, וכו'.

בערב ראש השנה פאוסטו התחיל לפרכס. נפילות אפילפטיות ולאחר מכן נשכב על הצד, מסרב לשתות או לאכול.  כשהווטרינר הגיע האבחנה הייתה זיהום קשה בלוויית חום גבוה וככל הנראה גם אירוע מוחי. "למה החתול כל כך רזה וירוד??" שאל.

 שאלה שחזרה ונשנתה גם למחרת, בבית החולים הווטרינארי, לאחר שהגענו למסקנה שהטיפול הראשוני לא הועיל. מסתבר שפאוסטו איבד למעלה משליש ממשקל גופו. בדיקות הדם שללו סרטן אך לא הצליחו לאמת או לשלול אירוע מוחי. בתום אשפוז של 48 שעות, שאיכל את מרבית המלגה שאני מקבלת מהאוניברסיטה, טענו שני הרופאים בתוקף שאסור לחשוף אותו למה שהם כינו סטרס, להקפיד שיאכל ולהפריד בינו לבין החתול החדש. הבטתי בפאוסטיטו ונכלמתי. הדחקתי את השבועות שבהם שכן בין הצללים ומתחת לשולחנות, מדיר את כפותיו מחדר העבודה שלי ובאופן כללי, משתדל להתרחק מפיץ, שכבש אותנו בסערה.

הבנתי שאין בררה. שחייבים למסור את פיץ. הצרה היא שאין למי. א' וע' לא מסוגלים להחזיק בו. אתמול בערב פיץ נמסר לאומנה זמנית אצל חברה שלהם, שמתגוררת באזור המרכז.  אסיים בתחינה למאמץ/ת פוטנציאלי/ת. החתול הנפלא הזה, וזו לא פרזולוגיה נבובה, חייב למצוא בית לכל החיים. אי-אפשר להמשיך להעביר אותו ממקום למקום.

ובאשר לחשבון הנפש שלי: כנראה שלא היינו אמורים לאמצו מלכתחילה, מכיוון שלא מאלצים חתול זקן לעבור תהליך חברוּת אכזרי. מה עוד? יתכן שפאוסטו ישרוד שבועות ספורים או חודשים. ובכל זאת, למרות כאב הלב הנורא שהתלווה למסירתו של פיץ, אני חושבת שאין לשלול מפאוסטו את הזכות לחיות בשלווה בימיו האחרונים.

אני מרגישה חובה מוסרית לתווך בין מאמצים עתידיים לבין הבחורה שהסכימה לשמש כאומנה. פנו אלי במייל ואני אעביר את הפרטים.

תודה

וגמר חתימה טובה.