פועלת. מילולית
  • רונית ליברמנש

    " (...)אוהבת את סילביה פלאת' (איך לא?), חסרת אלוהים, רחמים עצמיים, חסד וחנינה - גם לעצמה".  מתוך דברי ההקדמה של נתן זך לקובץ שיריי, 'הנה' 6 (אוגוסט 2005). ב-12 השנים שחלפו מאז, נישאתי (כדין), פרסמתי חמישה ספרים (האחרון, 'פגומות', ראה אור ב-2005 בהוצאת פרדס, ערכתי ותרגמתי ספרים רבים והייתי שותפה לפועלה האיכותי של הוצאת סאגה. כיום אני דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מגדר בבר אילן. אתר הבית שלי: www.libermensh.com

סוף דבר

 

 

פאוסטו נפטר אתמול. 15.5 שנות חתול שוות ערך לשבעים ומשהו שנות אדם. צעיר. צעיר מדי, לטעמי.
פאוסטו ניצל בדוחק מאירוע מוחי קשה שפקד אותו לפני חודשיים, בערב ראש השנה. בהמלצת רופאנו הוא אושפז וטופל לעילא בבית החולים הווטרינרי בכפר הירוק. ובכל זאת, החתול שחזר אלינו היה מוזלמן. הברק בעיניים דעך, הגוף שהיה שרירי בקושי נשא את עצמו ומרכז שיווי המשקל נפגע.
  לשווא הלעטנו אותו בקורטיזון ובשימורים ובבשר והרעפנו עליו אהבה ומעדנים; כשע' מגיש לו ביצה לא מבושלת מדי ערב בערבו. פאוסטו המשליך לדדות באיטיות ברחבי הבית (פגיעה בחוליות הגב), הכאב נשקף מעיניו. בחודש האחרון הוא נעשה סנילי והחל לשיר את "שיר הביצה" למראשות מיטתנו מדי לילה באחת, בשתיים, בשלוש ובארבע לפנות בוקר.
ביום ראשון הוא התחיל לצעוד במעגלים, פוסע שוב ושוב לכיוון אחד, במהירות גבוהה יחסית לכושר ההליכה הירוד שלו, כל גופו פונה ימינה. אתמול התקשרתי לווטרינר. "אירוע מוחי נוסף", פסק. "לפעמים הם שורדים את זה".
ידענו שאנחנו לא נשרוד. השלב הצפוי, הקרוב, הבא בהידרדרותו, היה המתנה פסיבית לאי-שליטה על הסוגרים. אתמול בצהריים חיבקתי את החתול האהוב, טוב הלב והיפהפה שלי, שנרתע לאחור מחשש לכאב, והחלטתי שהגיעה העת לגאול את הגוף הפיזי המכווץ והמעונה הזה.
פאוסטו היקר נפטר אתמול, ב-2245; ארבעה שבועות ממועד פטירתו של אבי. יהי זכרו ברוך.
יהי זכרם ברוך.
הנה אזכורים לתקופות שמחות יותר:
 
 
 
,
 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרונית ליברמנש