פועלת. מילולית משוררת, עורכת, סופרת ומתרגמת
לפעמים אפילו הבת האוהבת ביותר נאלצת להעמיד פנים. לפעמים, אפילו הבת המסורה ביותר
עלי תל אביב מסתערת על אמה האהובה בביקוריה הדו-שבועיים בחיבוקים ובנשיקות. ולמשך זמן מה, עשר או שלושים דקות, הן מתקשרות ללא מילים. במגע ידיים. בחיוכים. ולבה של הבת יוצא אל אמה, שמחייכת לקראתה.
והן יושבות בחצר הפורחת או צועדות בקצב מזורז בחוץ, ליעד זה או אחר, עד שכעבור שלושים או ארבעים דקות האם נלחצת: ממיכאל, ששוב צורח בקול מעובה על אחד המטפלים – "אידיוט! מנוול! תלך-תלך מפה", או מבקשתה של הבת להצטרף לפינת הליטוף, שמפעיל המושבניק החסון, שמרצה לקהל השבוי, השתוק, על שכבות השומן בגופם של אווזי הבר, והבת, שמלטפת בינתיים ברוך גור ארנבות מבועת, שאחת הדיירות צבטה משום מה בצווארו, שואלת בדווקאיות מה ההבדל בין אכילת כלב, שזהה לחלוטין לבורדר-קולי שהביא עמו, לאכילת ארנבון או ברווזון, והאם מביטה בה במבט ריק כשהבת מבקשת ממנה להסב אל השולחן לקראת ארוחת הצהריים. "אני רוצה הביתה. תני לי ללכת הביתה", רוטנת האם וקרביה של הבת מתהפכים בקרבה.
בית. את בבית. הנה. וממחזרת את הטריק המשומש, מצעידה אותה אל דלת חדרה המוגפת תדיר, שעליה מתנוסס שמה ושם משפחתה. והאם משתהה ואחר קוראת את שמה בהיסוס מה.
"אז אני גרה כאן?"
כן, משיבה הבת בהשלמה, בהגניבה מבט לנייד החדש או לשעונה.
כן. כבר שנתיים וחצי. את גרה כאן. עם כל החברים והחברות.
זה הבית שלך.
התחנה הסופית.