בית החולים איכילוב, מיון פנימי, 16.07.2010
בת איננה אמורה לראות את איבריו
המוצנעים של אביה הישיש,
אצבעותיו הרועדות ממשמשות
בתימהון רגוז חיתול ענק
החובק את מבושיו
בהפשילו את חלוקו על מיטת
המיון הפנימי,
וילאות פלסטיק
עכורים חָפוּתים,
תאורת פלורוסנט אלימה
חושפת לעין כל
מונולוג יחיד,
"פיפי! אני חייב לרדת
עכשיו, אני דו-ריי-ש לרדת מהמיטה",
שעתיים לאחר אירוע מוחי
משוער, שאלוהי הביו-רפואה
("זה רק אי-שקט, תכף ניתן טשטוש")
אינם ממהרים
לאבחן.
המשך יבוא. אולי.
באשר לתוכנת הניקוד: זו נרכשה מ'סנופי' לפני שנתיים. המעבר לאופיס החדש אִיין אותה.
מישהי יודעת איך אפשר להתקינה?
מה שחשוב אלו מילות השיר, לא הניקוד. הייתי שם לפני עשור – מול אבא בטיטול. אותו אבא. אותו פלורוסנט. אותם רופאים שלא ממהרים להבחין ולאבחן. מילות האב השתנו. השיר שלך, רונית, עשה לי דה זה וו פראי – ולא לטובתי. נחמת בנות חצי נחמה? רק מכוח הפיכת החוויה ליצירה. תחזיקי מעמד ותמשיכי לכתוב. זה לחוות אחרת את הכי קשה ואיכשהו קל ומקל יותר.
בוודאי, אבל אני זקוקה לתוכנה למטרה מסוימת.
תודה על התמיכה.
במיון לא ממהרים לאבחן קשישים. משערת שתרם לכך גם עיתוי האומלל, ליל שבת. חיכינו שש שעות (!) לצילום הסי.טי ולפענוח שלו, שהיה שגוי… רק במהלך האשפוז שלו בפנימית הסי.טי פוענח כהלכה.
מצבו רע.
המצוקה עשויה מהמון פרטים. מהבכי של אמא, מחוסר האונים שלה, מרגשי האשם שלי. והכתיבה אכן עוזרת במידה מסוימת.
כל כך מוחשי, חד וצורב. בהרף עין הכנסת אותי לתוך בית החולים ולתוך החויה הקשה כל כך.
תודה, יעל.
השבתי כבר אתמול, ברם אולם הסתבכתי עם מערכת הסינון החדשה…
רונית
מהערב ההוא זוכרת בעיקר את הפלורוסנט האלים, שדולק שעות למרות שאיש לא ניגש אליך.
תודה.
שישמרו עליך השמים
גם עלינו
איתך, אומי.