אתמול, שבע ורבע בערב. רחוב הרצוג, שכונת בבלי, תל אביב.
גבר כבן שישים ישב על ספסל רחוב וחבק בחוזקה כלב חום-שחור בגודל בינוני.
כפותיו הקדמיות של הכלב חבקו את גופו של הגבר והם נראו כיחידה אחת מגוננת, נפרדת. המבט המתבונן הפר אינטימיות, למרות שהשניים הפגינו את האינטימיות הזו בספרה הציבורית.
מבעד לחלון המיניבוס, קלטתי שהוא קולט את מבטי כפלישה.
ואז חייכתי אליו
אהבתי את הרגישות שלך בסיטואציה.החיוך שלך הציל את כול מה שקרה קודם,בשברירי השניות ביניכם-המבוכה,התחושה של פלישה למרחב האינטימי שלו.כמו אמרת לו בחיוכך "בואי(מבטי)לשלום".תודה על החיוך בשם כול נפלשי המרחב האישי שלא זוכים לחיוך אחרי מבטים פולשניים.
ה'חיוך' שלך יפה:)
גלית, תודה רבה. מתנצלת על התגובה הכה מאוחרת. חידשתי את הבלוג הזה רק לפני שבועיים :-).