בננות - בלוגים / / התחנה המרכזית הישנה
פועלת. מילולית
  • רונית ליברמנש

    " (...)אוהבת את סילביה פלאת' (איך לא?), חסרת אלוהים, רחמים עצמיים, חסד וחנינה - גם לעצמה".  מתוך דברי ההקדמה של נתן זך לקובץ שיריי, 'הנה' 6 (אוגוסט 2005). ב-12 השנים שחלפו מאז, נישאתי (כדין), פרסמתי חמישה ספרים (האחרון, 'פגומות', ראה אור ב-2005 בהוצאת פרדס, ערכתי ותרגמתי ספרים רבים והייתי שותפה לפועלה האיכותי של הוצאת סאגה. כיום אני דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מגדר בבר אילן. אתר הבית שלי: www.libermensh.com

התחנה המרכזית הישנה

השיר ראה אור לפני מספר שנים בכתב העת "מקרוב", בעריכת נסים קלדרון וגדי טאוב.

 

 

הַחוֹרִים הַפְּעוּרִים בָּרְצִיפִים

הַנְּטוּשִׁים שׁוֹמְרִים לָהּ

אֱמוּנִים, זוֹעֲקִים שִׁירֵי דִּכָּאוֹן

מִזְרָחִיִּם, פֵּרוֹת נִרְקָּבִים, חֻלְצוֹת לַיְקְרָה

נֵאוֹנִיוֹת וּמִכְנְסֵי דְּפֹק אוֹתִי מֵהַשְּׁטַחִים. בָּרְחוֹבוֹת יְסוּד הַמַּעֲלָה, רֹאשׁ פִּנָּה, הֶחָלוּץ, צוֹעֲדִים חֲמִשָּׁה אַפְרִיקָאִים הֲדוּרֵי קוֹמָה בְּטִישֶרְטְס יָד שְׁנִיָּה, עוֹקְפִים פּוֹעֲלִים רוֹמָנִים מְזֻגָּגִים שְׁפוּכִים
עַל גוֹלְדְסטָארים רֵיקִים. בַּסִּמְטָאוֹת

הָרֵיקוֹת מְהַבְהֲבוֹת מְצִיצוֹת הַתָּמִיד: מָכוֹן

טרופִּיקָנָה, מוֹעֲדוֹן בְּרִיאוּת

 הֲוַואי. גְּבָרִים חֲמוּצֵי  מַבָּט מְמַהֲרִים
 עַכְשָׁו לִקְנוֹת דּוֹר

שְׁלִישִׁי לַחֲלוּצוֹת.

 

8 תגובות

  1. היי רונית
    מרגישים את הפיוט, את נמבט שלך, משוטט פנימה משוטט החוצה.
    להתראות טובה

  2. זיגזגתי בעקבותייך, נשרכת כריח שתן, עקבים חורקים, זמן אוזל, משחק מבריק במילים, גולת הכותרת- על גולדסטארים ריקים.

    • היי טובה ושלי, תודה.
      שלי, השיר מייצג את התחנה הישנה מהעשור הקודם ואת החומצות הרעילות (בעיקר שתנן) שעלו ממנה.
      העדכון המתבקש כיום:
      הזהות האתנית של עובדות תעשיית המין החדשות. עצוב.

  3. גם מבלי לקרוא את הכותרת, ברור מן הכתוב שמדובר בתחנה המרכזית הישנה. כל פעם שאני עוברת בה, אני מרגישה שנכנסתי למקום אחר, זול, מלוכלך, גדוש בעלובי החיים. כמה כאב יש שם. תארת יפה.

  4. משה יצחקי

    רונית, אפשר ממש לחוש את הריחות והמראות, וצריך עדכון זה הרבה יותר גרוע. אוהב במיוחד את שורות אחרונות .

  5. סיגל בן יאיר

    איך החוויה עוברת דרך השיר בריח זיעה וחמיצות, בהתפוררות ובמין. נפלא לגמרי.

  6. דור שלישי לחלוצות…
    אהבתי מאוד את הקטע.
    בעיקר בתור מישהי ששנתיים הסתובבה ועבדה רק בתחנה מרכזית (אמנם בבועה תרבותית המסתתרת במרכזית החדשה) אך עד לא מזמן הרגשתי כתושבת התחנה. התחנה הופכת להיות סוג של בית…
    להסתובב בה זה לא מקהה את החושים כמו יותר נותן כאפות מצלצלות מהחיים כל רבע שעה בערך, לא רוצה להגעיל אתכם אבל כאפות של שיכורים ברגע הקאתם, של נרקומנים במצב ריקבון מתקדם, של דמויות חסרות זהות מגדר וצורה רדומות בשולי פחי זבל…כל אלו ועוד באופן מוזר שעד היום אני מנסה להסביר לעצמי וללא הצלחה, הפסיקו להיות באיזשהו שלב סטירות והפכו להיות נוף שבו הרגשתי הרבה יותר נוח פיזית להסתובב בו מאשר ברחובות צפון תל אביביים נקיים ולבושים בהדר של איכות חיים בורגנית. כוחו של הרגל?

© כל הזכויות שמורות לרונית ליברמנש