בלדה לחובש

הסיפור נכתב לפני 11 שנה

בלדה לחובש

רמה-נמה-רמה-קמה – רמה טסה. מאוריציוס, כרתים, איי הבהאמה, האלפים, בריסל, לונדון. רמה מארחת-מבשלת-טועמת ויורקת, צולה ואופה גורי שפנים, סנאים בחלב נרות נשמה, שועלי שמשון שעירים שהגיעו לפרקם מושרים במרקחת כותרות חמציצים, מלקקת אצבע ונושכת קלות, הודפת לענבלי הגרון, לוחצת ומקיאה, בולימית מקשישה עם גזרה של דוגמנית-על, אסור לבלוע אסור להשמין. רמה ערה, רמה בקושי ישנה. חמש וחצי, עורבני העיר כבר מקרקרים ממרומי הצמרות, רמה מעלעלת בכותרות, שותה קפה, מאבקת, נמרצת, רדופה, מתלבשת ונוסעת לעבודה.

"למה שלא תעשי קצת כושר במקום לרחוץ אותי באמבטיה כל יום?" שואל הבן החייל. רמה מהנהנת, שוקלת, 46 ק"ג בלי נעליים, מוסיפה תזכורת לנייד, חוזרת מהעבודה ואצה להירשם. מכון הכושר העירוני-שכונתי נפתח בשש. רמה מקדימה. לגופה טייטס מאה אחוז ספנדקס שהיו פעם כחולים כהים וכעת הם חלודים מתלייה ממושכת על חבלי הכביסה, חולצת טריקו ענקית, נעלי ריצה ומגבת צבאית. היא מחכה בחוץ, על ספסל העץ החום. המדריכה מאחרת. רמה נדרכת. הנה היא. רמה מזנקת למסילת הריצה הפנויה, אוחזת משקוליות של קילו בכל יד.

"ההליכה מוגבלת לעשרים וחמש דקות. תודה, ההנהלה" –  מיידע שלט מתכתי זעיר את הפנים המזיעות שלה. רמה צוברת תאוצה, מעבירה הילוך, נוסקת ורצה במהירות של 13 קמ"ש. כפיסי העץ הבהירים שלה מכים על המתקן השחור בהלמות קצובה, אחידה, פרקי הידיים מתעופפים באוויר, מלווים את הרקיעות הקצובות כמו כנפי פרפרים לכודים סביב מנורת ניאון בחדר אטום בייסורי גסיסה אחרונים, חולצת הטריקו הכהה ספוגת זיעה בניחוח  CK רך, אגלים זעירים מטפטפים ויורדים במורד ירכיה ולאחר מכן הם נספגים בשטיח האפרפר, המנומר בכתמי עובש.

"תרדי כבר, עכשיו תורי", נוהמת ורדה השורטת, שהתחביב הקבוע שלה לקצוץ  נתחי טְרָייסֶפּס מידלדלים של מתאמנות חדשות בטפרים ורודים, מלוטשים למשעי. רמה לא שומעת. רמה דואה, מתקרבת לשיאה. בינתיים גם ורדה מתקרבת, מנופפת במלטשות חמשת הקראט הימניים שלה וצועקת, "הזמן נגמר, את שומעת? העשרים וחמש דקות שלך נגמרו". רמה מעיפה בה מבט לא ממוקד. "עוד דקה, טוב? תני לי עוד דקה. חייבת לשרוף 500 קלוריות".

רמה עוברת להליכה קלה וסוף כל סוף בולמת, יורדת מהמסילה, מספיגה את הזיעה ופונה ימינה לעבר השירותים, עגילי היהלומים הזעירים הדוקים לתנוכים האדומים ממאמץ בעודה מקיאה מעל האסלה. רמה מתיישבת, משלשלת ומטהרת, כבר חמש דקות היא משלשלת, מודעת לצחנה המתפשטת בחדר ההמתנה חרף הדלת הנעולה. כעבור עשר דקות היא משתלשלת החוצה מהקיטון הצר, חוצה את עמדת המזכירה שמחמיצה מולה פני לימונים כבושים וסוחטת מיץ לימון לכיוון העפעף השמוט של רמה אבל מחטיאה – מנגבת במהירות את הזיעה וחוזרת לחדר הכושר.

בינתיים לימונית – אני שירותית וחייכנית ומזכירה יעילה תמידית – (שכעבור שנתיים תיתפס על חם במעילה ותודח בבושת פנים, מינוס תלונה במשטרה) מחליטה לבדוק את ממדי השואה הנזילה, מתרוממת מן הכיסא המתכוונן-מסתובב-מונע כאבי גב לאישה ולטף, גוררת רגליים עבות ומכופכפות עם ורידים נפוחים של היריון חודש שביעי, כורכת מגבת על פרצופה ונכנסת לקיטון. שירותית נוטלת מטלית מלוכלכת ומתחילה למרוח את החרסינות הצהובות מימין לשמאל, מעלה מטה, בתנועות סיבוביות מדויקות, עד שעולה בידה לנייד את תכולת המעיים לפינות, למפגש שבין החרסינות לרצפה. מי שיחפש שם אוצרות יקבל ב-די-י-ו-ק  מה שמגיע לו, ממלמלת שירותית, שופכת בקבוק אקונומיקה לתוך האסלה ומתאיידת עם האדים למרומים.

רמה כבר בתחנה הבאה, קוצצת קוביות בטן שריריות, מעוינים פרושים וערוכים שורות-שורות, התיכונה באמצע, התחתונה למעלה והעליונה מציצה עליהן בחיוך מסופק, קוביות בשר נחושות וקשות, לבנבנות עם סיבי שריר בולטים ומעוררי תיאבון, בא לה לקחת ביס אבל אסור, חציצה של חמש שעות בין בשר לחלב. כעבור חצי שעה הסיבים מאדימים ואחר כך מוורידים. רמה מקנחת בעשר דקות מתיחות, מתעטפת בסוודר הכחול של הבת הצעירה, חוצה את מגרש החנייה המואפל ומתחילה לצעוד הביתה.

הדרך חשוכה היא ורבה, רבה –הפנסים עמומים והנייקי המיובאים הולמים על כבישי האספלט. רמה צועדת באון, בגו זקוף ומצב רוח מרומם (חובה), שורקת לה שירי חושך חביבים. היא עומדת לחצות את המעבר האפלולי והאספלטי שחוצץ בין הרחוב לבית שלה כשלפתע פתאום, כמו כוכב נוסק ממרום, היא מועדת, נופלת ומשתטחת אפיים. אסור לסדוק, אסור לחרב את האף החדש, היא ממלמלת לעצמה ומצווה  על פיקת הברך הימנית לנגוח באספלט.

רמה מנסה לקום אבל הרגל שלה לכודה, מסרבת להישמע לאונה הימנית. יד שמאל ניצבת בזווית של תשעים מעלות לאנך הימני, העבר יתד בין קודקודי המשולש ישר הזווית והוכיח את מה שצריך להוכיח, מ.ש.ל. הגפיים הסיביות, העכבישיות, מזכירות לה את יצירת האמנות החדשנית מביקורה האחרון במוזיאון המטרופוליטן והיא מנסה להתעודד. תמיד אפשר לתלות אותן במוזיאון ולהרוויח קצת כסף. רמה מתרווחת על משטח האספלט הסלול כהלכה, בשכונה המטופחת שלה תמיד מקפידים על מיטב התשתיות, מנופפת בהדרה בכף רגלה השמאלית עד שסובארו טובת לב מחליטה לעצור ולהזעיק אמבולנס שמגיע בחריקת בלמים ומטאטא במיומנות את שרידיה לאולמי איכילוב. בדרך למיון שר באוזניה החובש, דור שלישי למשחררי כותל הדמעות, את הבלדה הפטריוטית לחובש בשני קולות.

רמה נרגעת, מדמדמת, הוזה פטידין. רמה מנסה לינוק מן הפטמה של משה, שגוהר מעליה בדאגה, ומנקרת קלות בתלתלי החזה שלו. "אמא, חיתול", היא פועה ואחר כך מזרזפת את שרידי הסנאי המעוכל למחצה  מארוחת הצהריים – שנוחתים בדיוק בעיקול הרך והחלקלק שבין התחת שלו לירך ושוקעת – מסופקת ושקטה, סופסוף שקטה.