בננות - בלוגים / רונית ליברמנש / בואו נדבר על גבולות החשיפה
פועלת. מילולית
  • רונית ליברמנש

    " (...)אוהבת את סילביה פלאת' (איך לא?), חסרת אלוהים, רחמים עצמיים, חסד וחנינה - גם לעצמה".  מתוך דברי ההקדמה של נתן זך לקובץ שיריי, 'הנה' 6 (אוגוסט 2005). ב-12 השנים שחלפו מאז, נישאתי (כדין), פרסמתי חמישה ספרים (האחרון, 'פגומות', ראה אור ב-2005 בהוצאת פרדס, ערכתי ותרגמתי ספרים רבים והייתי שותפה לפועלה האיכותי של הוצאת סאגה. כיום אני דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מגדר בבר אילן. אתר הבית שלי: www.libermensh.com

בואו נדבר על גבולות החשיפה

 

בואו נדבר על גבולות החשיפה המשוררית

 

בשבוע שעבר השתתפתי בסופ"ש ספרותי. ליתר דיוק, בנופש בקיבוץ מעלה החמישה מטעם "איגוד כללי של סופרים בישראל". העסק אורגן לעילא – אוויר הרים צלול וגו", חדרים מרווחים, אוכל משובח וסדנאות  פרוזה ושירה.


הסדנה על "גבולות החשיפה" של משוררים/ות בהנחיית המשוררות קרן אלקלעי גוט ושולמית חוה הלוי, הייתה מאלפת מבחינתי. הגם שאחד המשתתפים התעקש להתמקד ב"סקס-סקס-סקס" גבולות החשיפה המשוררית משיקים, כמובן, לאינוונטר נפשי טעון של מחלות (ממאירות או נפשיות), גילוי עריות וכן הלאה.

גבולות החשיפה שלי, המהולים בפרטים הביוגראפיים שלי ששזורים בחייהם של יקיריי, מעסיקים אותי מאוד. בעיקר מכיוון שבעבר פרסמתי שירים שפגעו בהם.


מהם גבולות החשיפה המשורריים שלכם/ן? האם אתם מפעילים צנזורה עצמית? מפנימים את עקרונות הצנזורה של הורים, אחים או ילדים? האם גנזתם/ן שיר משום שחששתם לפגוע?

 

 

 

21 תגובות

  1. ודאי, אינני חושבת שיש לי זכות לפגוע בפרטיות של הזולת.

    המשורר רשאי לחשוף כאוות נפשו על עצמו, אבל כשזה שזור בחייהם של אנשים אחרים באופן שעלול לפגוע בפרטיותם – ודאי שיש לשקול ולצנזר.

    מסתמא יש לזה גם היבטים משפטיים.

  2. זאת שאלה קשה ואותי מטרידה במיוחד צנזורה עצמית לא מודעת שאני לפעמים חושדת שפועלת בי.

    • גבריאלה, לא התכוונתי לחשיפה מהסוג שעלולה להסתיים בתביעה משפטית אלא לאופן(הסרקסטי לעיתים או הפוגעני/לא מחמיא) שבו אני/אנחנו קולטים אנשים יקרים לנו ומפלטרים אותם. וכשהם מישירים מבט, הם נחרדים לנוכח הדיוקן המעוות, המפולטר, שנשקף אליהם.
      בעבר לא צנזרתי. כמעט שלא. לי, הצנזורה העצמית מסרסת, נכון?
      אין לי תשובה חותכת לשאלה הזו.
      נדמה לי שכיום אני זהירה יותר.

      • תיקון – "מהסוג שעלול להסתיים"… :-)

        • בצעירותי חשפתי דברים רגישים על יקירי, בני משפחה שאינם עוד בין החיים. הבעיה לא היתה כל כך בפרטים שנחשפו אלא ביחס הרגשי המורכב והקשה שלי אל יקירי, לו נתתי ביטוי בוטה בשירים. היום, בדיעבד ובמחשבה בוגרת יותר, נראה לי שגם אם התבטאות כזו או אחרת מרגישה "נכון" מבחינת הכותב/ת,
          צריך לשקול טוב-טוב ואפילו לצנזר במקרה שברור שתהיה בו פגיעה ממשית – הן מבחינת הפגיעה הרגשית והן מבחינת הפגיעה בפרטיותה של מערכת היחסים. זו שאלה מורכבת מאוד וקשה לתת לה תשובה חותכת, מפני שהחרות השירית מוטלת כאן על כף המאזנים. דבר אחד ברור, אי אפשר לעשות חצי עבודה, כלומר: לעדן ולרכך. זה או כן או לא.

      • רונית, הבנתי למה התכוונת ותשובתי תקפה גם לזה, בהנחה שאיננו רוצים לפגוע בשום צורה ביקרים לנו או בכלל. מבחינתי חירות המשורר איננה מעל לכול, וודאי לא במחיר פגיעה ברגשות איזה זולת ספציפי.

  3. תמי כץ לוריא

    נכון, רונית. זו בעיה קשה.השאלה היא מאיפה היצירה הופכת להיות עצמאית ומתנתקת ממך.זו החרות שהיצירה יכולה לאפשר ליוצר.

  4. אני בודאי שמצנזרת, ויש אומרים שזה פועל לרעתי.

    אבל אני זוכרת את דליה רביקוביץ אומרת על יונה וולך "היא כותבת כאילו אין לה אמא" וגם על אגי משעול היא אמרה פעם משהו כזה.

  5. אז זה היה כיף? שאלתי את עצמי אם כדאי לי, ובסוף החלטתי שלא. אני רואה שכן היה כיף.

    ובנוגע לשאלה (אני מניחה שגם לסופרים מותר לענות): אז אני כותבת הכול, אבל זה תמיד מתערבב גם בדמיון, ואני משנה שמות כמובן, וחלק מאנשים כבר מתו, שגם זה מקל, וכשאני כותבת על אחותי הסכיזפורנית, אני יודעת שהיא ממילא לא תקרא. אז יש נסיבות מקלות.
    אבל כן, אנשים נפגעים למרות הכול. כשיצא הרומן שלי "רואות מכאן את כל העולם", שבו הדמויות של האימהות קרות וקשות ודיכאוניות וביקורתיות, ראיתי שאימי נעלבה, היא הבינה שזה מבוסס עליה, והיא ניגשה אלי ואמרה לי בשקט: "שלא תחשבי שאני לא אוהבת אותך." והרי, אינה אוהבת אותי. אבל כנראה הרגישה צורך לתקן.
    אוף, בא לי לכתןב על זה פוסט.
    והנושא: האם הכתיבה האוטוביוגרפית שלנו עוזרת או פוגעת ביחסנו עם יקירנו?

  6. בנעוריי חשבתי שאסור שלמשורר תהיה משטרת מחשבות שתדון שירים למגרה. פרסמתי גם דברים שלי עצמי היה קשה לעמת את הפומביות שהבאתי על עצמי דרכם. אשר לאחרים – גם זה לא מנע בעדי אז לפרסם, אפילו לדבר איתם דרך הכתיבה, גם באופן קשה.
    כל זה השתנה מאז. אולי גם בזכות השנים ההן, שבהן עימתתי את הדברים שדרשו זאת דרך הכתיבה. הכתיבה היא מבחינתי הדרך להבין ולצמוח.

    • ניתן כמובן להשתמש בחומרים ביוגרפים, אבל לטשטש זהויות, לשנות להוסיף ,לא אחד על אחד, שהרי כבר נאמר "מיטב השיר- כזבו" חייבת לציין שהסוגיה הזאת בהחלט עולה על הפרק בכתיבה והתנסיתי בה

  7. שאלה חשובה, רונית
    החומרים הבוערים בי הם אוטוביוגרפיים. אם לא אעסוק בהם, אשתוק וינטל הטעם.
    כמו היה מה שהיה כדי לשמש חומר גלם ליצירה. אני מודעת לפוטנציאל הפגיעות
    ודרכי היא לשחק ולתעתע, לכסות ולגלות. ענייני ביצירה, אצלי ואצל אחרים, היא מקומות העומק. נאבקת עדיין בבושה המלווה חשיפה ומצרה על שהיא מתקיימת.
    למה בעצם להתבייש? בעיקר קשה לי עם ההנחה שיש לשתוק אודות גילוי עריות
    או כל מעשה שנעשה, פולשני ופוגע. עם זאת מבקשת שהכתיבה לא תהיה מתוך נקמה, אלא רצון לפרק, לשחרר, לבחון, להבין, לגעת.

    בעקבות פרסומים בבלוג הקודם שהיה לי, גיליתי שאנשים הזדהו איתי מאוד וגיבשו דיעה ואף רגשות שליליים נגד אבי.
    הם הרחיקו לכת ואף ייחסו לו מעשים שכלל לא היו. בשל כך כתבתי מונולוג בשמו, והופתעתי לגלות שאף הוא גרם לרגשות שליליים כלפיו. אעלה אותו מאוחר יותר.

    תודה, רונית

    • תמיד יש גבול וחציית גבול ומלחמה מתמדת בין שניהם ונצחון המוזה והאותיות

      • אמיר, יעל, סמדר, חנה, סבינה ועודד, תודה על התגובות.
        אמירה, נוטה לאמץ את המשפט הנפלא שכתבת, "תמיד יש גבול וחציית גבול ומלחמה מתמדת בין שניהם ונצחון המוזה והאותיות".
        ומהרהרת גם במה שאמיר כתב, לגבי הצמיחה (או הרפלקסיה) בעקבות הכתיבה. עודד, אתה צודק במובן בזה שאי אפשר לרכך. במקרה הזה, חייבים לבחור.
        תגידו, מה לגבי בן או בת הזוג כמושא לכתיבה? משוררת ידועה טענה שזה חלק מהחוזה ביניהם. כלומר, ההיתר לחשוף.
        לצערי החוזה שלי ושל בן זוגי, שונה. :-(

        • רונית

          גבולות החשיפה הם סובייקטיביים. ויש מי שכותב מנקודת מבטו ובטוח שאינו פוגע באחרים ויש כאלה שמוצאים עצמם נפגעים.

          גם שכאני כותבת ומשתמשת בדימויים ומצפינה את הפרטים שבוודאי שאובים מחיי האישיים אני מוצאת שיש כאלה שנפגעו ממני. ואני בכלל לא התכוונתי.

          יש עוד אספקט לתופעה, יש אנשים שמחפשים את קרבתך ביודעין. הם אחר כך יחפשו את השרידים של עצמם בכתיבה.

          מעניין שהתענוג הכי גדול של המבקר והעיתונאי הוא לחשוף את הסודות שלך…

          שושנה

        • לכתוב על בן הזוג בעיה די קשה

  8. אין גבולות זולת חומרי השיר ומגבלות החוק.
    כולם נטפלים לגילוי עריות. זה אחד הנושאים הנידחים בשירת העולם והשירה העברית.
    כמו כן אני מניח ששיר ישיר על גילוי עריות יהיה פלאקט בדיוק באותו האופן שבו שיר פוליטי ישיר הוא, בדרך כלל, פלאקט.

    • גיורא, אתה צודק כמובן.
      רציתי לשתף ולספר שקרובת משפחה נפטרה הבוקר. "ביליתי" (התרגומית הקלוקלת הזו התבייתה בשפה העברית. הוא "בילה " בכלא, וכו") את שעות אחה"צ בבית עלמין ירקון. איך זה קשור לנושא שלנו?
      הו, גבולות החשיפה… ובינתיים אני מתקשה להשתחרר ממראה הגופה המוטלת על האלונקה, עטופה בסמרטוט הכחול. והאלונקה המתועבת הזו.
      בשמחות.

  9. רונית, את מעלה שאלה מעניינת וטורדת. חשיפה אישית היא בעיניי המהות של כתיבת שירה ואי אפשר לי בלעדיה. מנגד, יתכן שאני פוגעת האנשים היקרים לי, שעלולים לזהות את עצמם בשיר. כתבתי שירים כאלה ולפעמים מצאתי את עצמי מתחרטת (או לפחות מתלבטת מאוד) על הפרסום. זה גבול דק מאוד שמהלכים עליו.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרונית ליברמנש