בננות - בלוגים / / (אנטי) מחיקון: אקדמאית רב-כישורית מחפשת עבודה
פועלת. מילולית
  • רונית ליברמנש

    " (...)אוהבת את סילביה פלאת' (איך לא?), חסרת אלוהים, רחמים עצמיים, חסד וחנינה - גם לעצמה".  מתוך דברי ההקדמה של נתן זך לקובץ שיריי, 'הנה' 6 (אוגוסט 2005). ב-12 השנים שחלפו מאז, נישאתי (כדין), פרסמתי חמישה ספרים (האחרון, 'פגומות', ראה אור ב-2005 בהוצאת פרדס, ערכתי ותרגמתי ספרים רבים והייתי שותפה לפועלה האיכותי של הוצאת סאגה. כיום אני דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מגדר בבר אילן. אתר הבית שלי: www.libermensh.com

(אנטי) מחיקון: אקדמאית רב-כישורית מחפשת עבודה

הסיטואציה: ראיון עבודה באחד מחדרי הכושר הגדולים של תל אביב-יפו-רבתי, שממוקם בטבורה של שכונה אמידה, לא הרחק ממוסד אקדמי.   
העילה: צורך דוחק במקור פרנסה נוסף – מדריכת כושר – שהרי מי שאיננה מכהנת כעורכת הבית של הוצאת ספרים נתונה, מתקשה לשרוד.  
העלילה (ליניארית + שימוש מזערי בזרם תודעתי; נוהג פסול לחלוטין בכתיבה אקדמית יבשושית):
לאחר ששיגרתי מיוזמתי דוא"ל (מונח מתועב, מעדיפה לאין ערוך את ה"אי-מייל" המתועתק) למנהל חדר הכושר, להלן חד"כ, הבה נכנה אותו ר', זימן אותי  הלה – מילה משנאית במקורה (שלושה שאכלו כאחת חייבין לזמן" (משנה, ברכות ז א), שהוראתה בשנים האחרונות מילטון-פרידמנית מובהקת – לראיון. הקדמתי במתכוון כדי להתרשם מהמקום. שני המדריכים שהסתובבו באולמות הכושר המרווחים, גברים לא צעירים, ציינתי לעצמי בסיפוק, נראו לחוצים. רק בתום שעה ומשהו הבנתי למה. ר' הגיע באיחור קל (שלוש דקות)  ואנו התיישבנו בקיתון הצר, שמשמש כמשרדו.  
ר' הוא עולה בינוני עד חדש מברית המועצות לשעבר, שספג, ינק, גרס והפנים בעליצות את הקפיטליזם המילטון פרידמני במרעו הפשטני. "אני יספר לך קודם מה רע כאן, שתדעי. אני לא דוחף אף אחד לשום מקום ולא לוחץ בכלל", הייתה הפתיחה החיננית, שרוככה בחיוך נעים.
ובאמת, מה רע, תהיתי? הו. בראש ובראשונה, מצלמות אבטחה. אולמות הכושר על עובדיו ועובדותיו, נתונים לסריקה ופיקוח מתמידים, לדברי ר', עקב ריבוי התביעות של מתאמנים שנפצעו בגין "רשלנות של המדריכים". רשלנות של המדריכים??? תהיתי, ונעניתי שבמקום הזה, מרגע שמתאמן נפצע במהלך אימון, הוא תובע הן את הנהלת חדה"כ והן את המדריך שעבד באותה משמרת. או אז, הסביר ר', הוא ממהר אל המצלמות ובודק, שמא העז המדריך במשמרת לשבת לרגע קט או להעיף מבט בטלפונו הנייד, רחמנא ליצלן.
"יש לך כאן אחריות כבדה על כל המתאמנים", לאט ר' בנימה חמורת סבר, וכל זאת בשכר לשעה ("שכר שעתי, עוד פועל פוסט-פרידמני שרווח בעולם חיפושי העבודה) שעולה בשני ₪ בלבד על שכר המינימום. כל האחריות הכבדה הזאת על כתפיי הלא צרות??? תהיתי בדאגה.
או אז, לאחר שהוצעו לי שתי משמרות צהריים נוחות, הגיעה שורת המחץ: "אני נותן לך (שתי משמרות צהריים 'נוחות') – ואת נותנת לי. מה עם משמרת פתיחה בשבת בבוקר בין חמש לעשר?" חמש לפנות בוקר. בחדה"כ הזה מעסיקים את הפועלים המודאגים, שמשוטטים כל המשמרת, משהו כמו ארבע עד חמש שעות רצופות ללא לאות בין דוחקי המשקולות המיוזעים והמתאמנות המתחטבות, פועלי דחק שפניהם הנפולים מונצחים ללא לאות בעדשת מצלמות הכסת"ח הביטוחי שעוקבות אחריהם. הם אמורים לתת לו, למר מנהל.  
ובאשר לעבודה: אשמח להשתלב במשרה חלקית בחדר כושר מכבד, שאינו עוקב אחר עובדותיו.
תחום נוסף שעסקתי בו בעבר, הוא כתיבה שיווקית. עבדתי כרעיונאית בכירה במיזם אינטרנטי שקרס. אז לא קראנו לתפקיד הזה "מרקום". כיום רווח המונח תִּקְשֹׁרֶת שִׁוּוּקִית = מרקום. מר-קום.
ואני תוהה: האם עובדת/מנהלת מרקום אמורה להיות יצירתית? ואיך בדיוק מכמתים יצירתיות? האם המנכ"ל שמנכל את הפורטל שקרס – והמשיך לעשות חייל במנכול חברות כושלות נוספות – הוא "יצירתי?"
 

תגובה אחת

  1. תלמה פרויד

    חד"כ בין חמש לעשר לפנות בוקר? 🙂 לפי ההתנסחות שלך, את ראויה ליותר מזה. בהצלחה, רונית.

© כל הזכויות שמורות לרונית ליברמנש