בננות - בלוגים / / אישה לאישה. מונולוגים/מתוך "מי מפחד מוירג'יניות"
פועלת. מילולית
  • רונית ליברמנש

    " (...)אוהבת את סילביה פלאת' (איך לא?), חסרת אלוהים, רחמים עצמיים, חסד וחנינה - גם לעצמה".  מתוך דברי ההקדמה של נתן זך לקובץ שיריי, 'הנה' 6 (אוגוסט 2005). ב-12 השנים שחלפו מאז, נישאתי (כדין), פרסמתי חמישה ספרים (האחרון, 'פגומות', ראה אור ב-2005 בהוצאת פרדס, ערכתי ותרגמתי ספרים רבים והייתי שותפה לפועלה האיכותי של הוצאת סאגה. כיום אני דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מגדר בבר אילן. אתר הבית שלי: www.libermensh.com

אישה לאישה. מונולוגים/מתוך "מי מפחד מוירג'יניות"

 

 

אשה לאשה. מונולוגים

 

רונית ליברמנש

 

שחרור מיני פירושו שינויים בשפה.

 לצורך שחרור הסובייקט, דרוש שימוש בשפה שאינו כפוף לחוקים המשעבדים או מבטלים (אם בכלל ייתכן הדבר ללא כישוף) את ההבדל הבין-מיני

[1]לוס איריגאריי

 

שפת אם: ג'זמין

 

היה היתה ילדה קטנה ולא יפה עם שם קטן וסתמי. לילדה היה אבא בור ומתעלל, שהילדה קראה לו בלב מספר 2. מספר 2 היה בעלה השני של אמא שלה, והוא הביא עמו לנישואיו השניים נדוניה – את בתו בת העשר מנישואיו הראשונים. לילדה היו גם שתי אחיות צעירות, ושש הנפשות הלא מאושרות התגוררו  בעיירה קטנה, לא הרחק מסנטה אנה שבארצות הברית. יום אחד, לפני שנתיים, שאלה אותי הילדה (שבגרה):  "את מסכימה לתת לי שם חדש? ובאותה הזדמנות, אולי תעשי אותי יפה? בבקשה?"

"בעיניי את יפה", השבתי במייל בהול, "אבל זאת לא חוכמה. אני משוחדת. את הצלת את חיי. בואי נבחר לך שם חדש. תמיד רציתי להיקרא יסמין. מתחשק לך להיות צמח בושם אקזוטי? המצלול של השם הזה, ג'זמין, מוצא חן בעינייך?" שאלתי, משתדלת להתנסח באנגלית מוקפדת. "ויש לי עוד שאלה. אפשר לעשות שימוש בקטעי הביוגרפיה שלך, ששלחת אלי באי-מייל? אני לא מסוגלת להתחרות בנתינה האינסופית המתמדת שלך, אבל אשמח לחצוב את מלותיך בשפתי ולהעניק להן אינטרפרטציה משלי".

 

"אני נורא מתגעגעת לנופים של ניו מקסיקו. לצמחים המוזרים, לבעלי החיים. ללטאות ולחתולי הבר ואפילו לנחשי הפעמונים הארסיים ולנמלים שנושכות אותך בכל הגוף ואחר כך מתגרדים ימים שלמים, ולעכבישי הטרנטלה הענקיים. בסוף פברואר מתחילות לנשוב הרוחות מסנטה אנה. לפעמים הן נושבות עד מאי. הרוח מתחילה לנשב בלילה ובעשר בבוקר כבר עולה עננה חומה כהה של אבק ולכלוך, שחוסמת את שדה הראייה. כשהרוחות מגיעות למהירות של שמונים מייל לשעה השמים נעשים חומים לגמרי והחול חותך את הרגליים כמו נייר זכוכית. ככה הרוח נושבת יומיום, כל היום, עד השקיעה, בעוצמות משתנות, במשך חודשים. אני מתה על האנרגיה החשמלית שממלאת את האוויר, כמו סַם, אבל דון שונא את זה. היא מוציאה אותו משלוותו. מערערת אותו. פעם, לפני עשרת אלפים שנה, חלק מההרים של ניו מקסיקו היו הרי געש אמיתיים. באביב השמים נמסו פתאום והנוף המדברי נעשה חלק ורך, כמו חלום, ובגלל זה הילידים קראו למקום הזה 'הארץ המכושפת'. כשהייתי ילדה, ישבנו בקיץ בחוץ והרחנו את האוויר היבש והמתוק ואחר כך נעשינו שקטים ורגועים ושכחנו הכול. פשוט ישבנו ברגליים יחפות והתמסטלנו מהאוויר המתוק. כיום אנחנו גרים במידווסט, בעיירה מחוקה של בפטיסטים וחוואים שלא מדברים עם זרים, כלומר עם מי שלא נולד בסביבה. למרות שאנחנו נמצאים פה כבר עשרים שנה אנחנו עדיין נחשבים זרים. אני שונאת את המקום הזה. חולמת לחזור לניו-מקסיקו. מי יודע, אולי זה יקרה בסוף, ואז תוכלי לבוא לבקר ולהישאר כמה זמן שתרצי. תודה שבחרת למעני בשם ג'זמין. זה שם של אשה יפה וסקסית, שמכשפת גברים". 

 

אני-אני-אני

היה היתה ילדה קטנה ודי יפה שהיתה משוכנעת שהיא מכוערת בגלל שלא היו לה עיניים כחולות ושיער דובדבן ופה בלונדיני, ולמרות שהחברות שלה, כלומר שלי, אמרו את-יפה-את-יפה, לא האמנתי להן ודפקתי הופעות כמה שפחות שקופות. רק בגיל 21 , אחרי שהתקבלתי לקורס דיילות אוויר באל על, נעשיתי קצת יותר בטוחה במראה שלי ודיללתי את הפס של האייליינר בחצי מיקרון. בתקופה ההיא דיילת אוויר היתה שווה לפחות שתי פקידות מבצעים וחצי בחיל האוויר, למרות שהגברים באל על לא היו שווים במיוחד. רובם היו הומואים או פֶּרסֶרים מזדקנים שכל הזמן צבטו בתחת לדיילות החדשות שפחדו שיעיפו אותן אם יעזו להתלונן – כל הדרך מתל אביב עד ניו יורק. גם המאבטחים מתו לעשות את זה אבל פחדו למרות שלפעמים, כשאף אחד לא שם לב, הם תקעו צביטונת קטנה סתם ככה, למתיחת שרירי האצבעות המאובנים מחשיבות ממלכתית בשרירי העכוז של הזמניות הלחוצות שהתאזנו בקושי על העקבים הגבוהים, נאבקות בקנקני ה'קפה בבקשה תה בבקשה'? מתות להשעין אותם לרגע על קרחת מנדנדת המיוחד. אני עשיתי את זה כשידעתי שממילא עומדים להעיף אותי, אבל זה קרה מזמן.

בכל אופן בניגוד לך, אני מעדיפה נופים אורבאניים. הטבע עושה לי פריחה וזאת לא פרזיולוגיה נבובה. בשנים האחרונות אני חוטפת התקפי גירוד אביביים, שמגיבים רק לזריקות קורטיזון. מתעבת רוחות קדים וערבי חגים ומתעבת עוד יותר את מגמת ההתרפקות הנוסטלגית של בני גילי על שירה בציבור וקומזיצים ועל האתוס הכוזב, הפומפוזי, שמוגדר כיום כ"אושיות בניין הארץ" הזאת.

אני מתכוונת למיתוסים. ליתר דיוק, לפירוקם. ג'זמין, בואי נפרק מיתוסים. הרי אנחנו מפרקות מיומנות. ככה נפגשנו, את ואני, לפני שמונה שנים. המכנה המשותף שלנו היה הניסיון לפרק את המיתוס הכוזב של מה שאני מכנה "הצו הקטגורי העליון של האימהות". ההכרח החברתי להרות וללדת. בתקופה ההיא הרחם שלי גידלה מיומות, גידולים שפירים שנעשו סימפטומטיים והיו טעונים התערבות כירורגית. לתדהמתי, כל הרופאים שפניתי אליהם סירבו לבצע בי ניתוח לכריתת המיומות ושימור הרחם. כך נהפכתי מאשה בריאה למועמדת שסירבה להשלים עם גזר הדין הרפואי ולעבור את הניתוח המסרס. תהליך החיפוש אחר רופא שייאות להסיר את המיומות מבלי לכרות את הרחם היה ארוך, ולמזלי, פגשתי אותך בראשיתו. בשנת 2001 לא היו קבוצות תמיכה בעברית ברשת האינטרנט הישראלית. הגעתי באקראי לקבוצת תמיכה באתר של  YAHOOושם מצאתי אותך. זוכרת את המכתב הראשון ששלחתי? רגשני ומתלהם ופמיניסטי-בוסרי. השתדלתי כל כך לגעת בך – הכותבת הידענית והאינטליגנטית ביותר בקבוצת התמיכה. ידעתי שאם לא אצליח לרגש אותך, האי-מייל ששלחתי יישלח לסל המחזור. לשמחתי, הגבת מיד. מנית שיטות ואלטרנטיבות, תיארת בהרחבה את סיפור המיומות שלך והבטחת לי שזה אפשרי. שאסור לוותר. שהרחם היא איבר חיוני ושאסור לכרות אותה בגלל מיומות. הצפת אותי בנתונים מחקריים עדכניים, שמהם עלה שנשים שרחמן נכרתה סובלות מתופעות לוואי מועצמות של גיל המעבר – השמנה, גלי חום, דיכאון וירידה משמעותית בכישורים הקוגניטיביים.

ניסיתי לספר לך בשפה שאינה שפת אמי, שהנושא הזה מהווה חלק בלתי נפרד מהאתוס הציוני. שהמושגים הריון "תקין" ולידה "מוצלחת" מסמלים את ניצחון הרוח על החומר, ממש כמו בנצרות. אבל להבדיל מן הנצרות, במדינת ישראל ילדים הם משאב כלכלי ודמוגרפי. ולכן נדמה שהתהליך הביו-טכנולוגי מסמל את ניצחונה של ההתמדה על הרפיסות והחולשה, ממש כמו בספורט. את ניצחונם של אלה ש"נאבקו" על פני נפולת הנמושות התבוסתנית, ממש כמו במלחמה. ואת הבנת. להפתעתי, הסתבר שבארצות הברית – בעיקר במדינות הדרום ובמיד-ווסט – נהוגה מדיניות אידיאולוגית-כירורגית דומה. בתחילת התכתובת שלנו, התקשיתי למקם אותך. המידע שלי על אודותייך הסתכם בנתונים שכמו נלקחו מעותק סטנדרטי של קורות חיים: שם, גיל, עיסוק (מעצבת אתרים ומעצבת גרפית, ובעלת תואר ראשון בחקלאות). בהתחלה לא ידעתי אם את רווקה, נשואה או גרושה. לא סיפרת אם יש לך ילדים. לא ידעתי מהן עמדותיך הפוליטיות. ידעתי שאת גרה באיווה. איווה, אי-שם בסביבות מינסוטה. הסטריאוטיפים שלי היו בלתי נמנעים: סרטי האחים כהן. תירס. שדות. בקר. דֶ"ס[2] ו'שנת הבשרים שלי'. רק כעבור זמן, סיפרת שאת נשואה. שֶדון הוא פרופסור לגנטיקה של צמחים ושאתם מתעבים את איווה ונשארים שם רק בגלל העבודה שלו. שיום אחד, אולי תעברו לאל פאסו.

 

שפת אב : ג'זמין

"מגיל יומיים עד שמלאו לי שנתיים, נדדתי אתם בסמיטריילר מוכסף. מס' 2 היה בפטיסט, דרומי ופוריטני. השילוש הארור. הוא היה סוטה שפיתח גישה דפוקה לסקס. איסורים-איסורים-איסורים. איך הוא פגש את אמא שלי? במסיבה מטעם הכנסייה. הבפטיסטים הם סוג של פנקסנים. מאמינים שאלוהים מסתכל מלמעלה ובודק אותנו, וברגע שהוא קולט מחשבה חטאה, הוא מעניש. את יודעת שאמא שלי היתה מסתובבת כל היום עם פנקס שחור וקטן, דהוי מכתמי זיעה, ורושמת את המחשבות השליליות שלה? מבחינתה, אלוהים היה מפלצת גברית ומענישה. מבחינת אבא שלי, העבירה החמורה ביותר היתה היוהרה. אם למשל בכיתי והתלוננתי שאני מכוערת, הייתי חוטפת ממנו מפני שחטאתי בחטא היוהרה, עבירה בל תיסלח. כשאמי ואבי נפגשו, הוא  היה אלכוהוליסט. אבל הוא נדלק עליה והבטיח להפסיק. הוא החזיק מעמד במשך שבע שנים – עד שמלאו לי שבע. ואז הכול השתנה. שניהם היו יושבים בערבים במרפסת הקטנה, כמו בקלישאה שאת מכירה מסרטים אמריקאיים, מתנדנדים בכיסאות נצרים, מורידים שש פחיות בירה זולות ומעשנים שני קרטונים של סיגריות.  

את רשאית לכתוב בקצרה את רשימת המצאי שקשורה לאבא שלי: התעללויות מילוליות ופיסיות, ואחרי שהאחיות שלי ואני עזבנו את הבית, הסתבר שהוא אנס את אחותי הצעירה. לא סלחתי לו, למרות שגם הילדות שלו היתה דפוקה. חווה קטנה במונטנה, הורים מתעללים. שנאתי את הוריו, הסבא והסבתא שלי. בכל אופן הוא מת בגיל חמישים מסיבוכים של סוכרת סמויה, שלא טופלה. אני משערת שכל פסיכולוג חובב יטען שבחרתי לא ללדת בגלל סיפור החיים שלי. ייתכן מאוד, אבל אני מעדיפה להתמקד בפעולה ולא בניתוחים פסיכולוגיים. לפני ארבע שנים, פתחתי במסע הצלב האישי שלי. כיום אני מנהלת פורום נוסף ברשת, מטעם ארגון  הנשים HERS', מפני שאני יודעת שכל אשה שתקבל מידע רפואי אמין ומקיף, מהסוג שמסרתי לך, תסדוק בסופו של דבר את החזית האחידה, הפטרונית והצדקנית של אנשי הממסד הרפואי. אין לך מושג כמה אני שמחה שהצלחנו. אני כל כך שמחה שלא ויתרת ושהניתוח שלך הצליח".

 

אני-אני-אני

ביולי 1996 פנו לאבי אנשי פרויקט ההנצחה הישראלים של הבמאי סטיבן ספילברג, וביקשו לראיין אותו. שנתיים קודם לכן יזם ספילברג את פרויקט המולטימדיה שלו, איסוף עדויות של ניצולי שואה על גבי קלטות וידאו. אנשי צוותו ברחבי העולם אספו 50 אלף עדויות אותנטיות מפי עדי ראייה, לוחמים וניצולים בתקופת השואה. אבי ניאות, וכשהושלמה המלאכה צפיתי בשלוש שעות מתוך הקלטת הלא ערוכה – מונולוג של תשע שעות פילם. "שמי יעקב ליברמנש. נולדתי בעיירה זבריירצ'ה, ZAWIERCE, בדרום-מערב פולין, בחבל ארץ הנקרא זגלמביה גורניצ'ה". וגם: "היה לי מראֶה טוב.  כלומר, אָרי. מראה טוב וביטחון עצמי. זה מה שהיה צריך כדי לשרוד". כשצפיתי בקלטת, פן מסוים בי הצליח להבין (אך לא להשלים) עם הביקורתיות המתמדת שלו כלפי, הנוקשות והשתיקה. אבא שלי שתק למעלה מעשרים שנה, למרות שניסיתי לדובב אותו כמיטב יכולתי. "שתיקת הכבשים. כצאן לטבח. למה אין לי דודים ודודות. למה אין לך מספר על היד ולמה אתה לא מדבר איתי", הטחתי בו שוב ושוב. והוא המשיך לשתוק ולעלעל באלבומי התמונות בצבע בז', מדביק בזהירות תמונות מצהיבות של דודים ואודים, מרטיב את האגודל ברוק ומדפדף בקפדנות לעמוד הבא. עשנים. זה היה שם החיבה שלימדו אותנו בבית הספר בשיעורי חברה. הצְפייה המרוכזת הבהירה לי באופן נחרץ שאבא שלי מת בגיל 15. פרק ב' של חייו בישראל, במחיצת בנות משפחתו, לא היה אלא אוטיזם רגשי עמוק. ג'זמין יקירתי, משערת שהבחירה שלי באי-הורות תמוהה לנוכח ההיסטוריה המשפחתית שלי. ואף על פי כן נראה לי שהנסיבות שבעטין בחרתי באי-הורות, לא ממש רלוונטיות. אני מעדיפה ליטול את האזמל – מטפורה שחוקה אך הכרחית במקרה שלנו – ולהסיר שכבה אחר שכבה של פוריטניות וקונפורמיות שיצרו את ההבניות החברתיות שבעטין מקדשים בארץ הזאת את ההיגד האולטימטיבי "נשיות פירושה להינשא וללדת".

 

בחתך

ג'זמין

"בגיל 35, קיבלתי מהרופא מתנת יום הולדת: הוא בישר לי שאבחן מיומות ברחם שלי. במשך תשע שנים לא סבלתי מתסמינים מיוחדים. פעמיים בשנה נסעתי לבית החולים האוניברסיטאי הגדול של איווה סיטי לבדיקות אולטרה-סאונד, שמומנו על ידי הביטוח הרפואי. באיזשהו שלב נשבר לי והפסקתי להגיע לבדיקות. למה? בגלל שברגע שמלאו לי ארבעים, היחס של הרופאים השתנה לרעה. טיפלו בי רק רופאים מתמחים, לא בכירים, וכשהם העיפו מבט בכרטיס הרפואי וראו שאני בת 40, התגובה שלהם היתה אחידה: כריתת רחם. את מבינה את האבסורד? כל הרופאים שפניתי אליהם המליצו לי לכרות את הרחם, למרות שרק בגיל 47 התחילו התסמינים שפגעו באיכות החיים שלי. ההתנסות האיומה ביותר היתה במהלך המפגש עם רופאה צעירה, יפנית יפה ודקיקה. כשראיתי אותה, נורא שמחתי. סופסוף אשה. אבל היא שלפה את תצלום האולטרה-סאונד העדכני וסקרה אותי במבט אומד, קר. קלטתי את האנרגיות השליליות. היא הגיבה כמו הרבה חברות שלי. בפחד לא רציונלי. כאילו שהגידולים שהשתרשו ברחם שלי הם משהו מידבק, סופני. משהו אפל שמאיים על תמצית הנשיות. נֶגע שמאיין אותי, מייתר אותי מכלל הנשים. נגע שחייבים לכרות מיד ולזרוק לפח, כמו גופה של צבי גדול שמנתר פתאום מתחת לגלגלי המכונית בנסיעה מהירה בכביש הבין-עירוני. את יודעת,לפעמים חשבתי שכל המנתחים השחצנים מתייחסים לניתוח כריתת רחם כמו לטקס מילה נשית מאוחרת. הסכמה שבשתיקה בין הבעלים לרופאים. מי יודע, חשבתי. אולי הבעלים מוכנים לאפשר להם לסרס את הנשים שלהם, כדי שהן תישארנה איתם עד הסוף, כל שנות הזקנה הארורה והמנוולת, כשהן מעוקרות ואפטיות. בשלב מסוים, כשהמיומות נעשו תסמיניות, התחלתי לבדוק באתרים האינטרנטיים את רשימת הרופאים המומלצים מטעם ארגון הנשים HERS' . כמעט כל השמות שהופיעו שם לא היו מעודכנים – רוב הרופאים כבר פרשו לגמלאות. בסופו של דבר יצרתי קשר עם ד"ר ל', הרופא היחיד ששמו הופיע ברשימה המעודכנת באתר. דיברתי אתו והוא נשמע מקסים, אמפטי ולבבי. פחדתי שהניתוח לא יצליח. שאתעורר מההרדמה ואגלה שאין לי רחם. אבל בסופו של דבר הכול הסתדר. את יודעת, לא היה לי כסף באותה התקופה. מכיוון שהמנתח ידע שמצבנו הכלכלי לא מזהיר ושהביטוח הרפואי מסרב לכסות את מלוא הוצאות האשפוז בבית החולים הפרטי והיקר, הוא נתן לנו הנחה משמעותית. אושפזתי בבית החולים למשך יומיים וחצי, ולאחר מכן שכרנו חדר במוטל לשבוע ימים. כעבור שבוע הוציאו את התפרים וטסנו הביתה, לאיווה. לצערי, גם כיום אני נאלצת להתייצב לבדיקות התקופתיות בבתי החולים הציבוריים. כשהרופאים והמתמחים רואים את הצלקת שלי, הם בטוחים שעברתי ניתוח כריתת רחם. ושמכיוון שאני 'זקנה', כלומר אשה בת חמישים ומשהו, אני לא מבינה מהחיים שלי וחיה באשליות. רק לאחר שהרופא מחבר אותי למכשיר האולטרה-סאונד ומסתכל על הצג, הוא משתתק ומביט בי, המום, ומן הסתם חושב, 'הי, היא לא שיקרה! באמת השאירו לה את הרחם!' התגובות שלהם כל כך מייאשות, בעיקר כשמדובר בדור חדש של רופאים, בני 25 או 30. גם הם נגועים בחשיבה סטריאוטיפית, ובכל זאת אני לא מתכוונת לוותר. המלחמה הזאת לא אבודה".

 

 אני-אני-אני

מתתי מפחד. קריאה אובססיבית בכתביה של סילביה פלאת. עיסוק בלתי פוסק בדם השותת ובפרי האפל וב"בְּגִידוֹת גָּפְרִיתִיּוֹת מִתְאַבְּלוֹת בַּחֲלוֹם. זְכוּכִית קָרָה, אֵיךְ אַתְּ מַחְדִּירָה אֶת עַצְמֵךְ/ בֵּין עַצְמִי לְבֵינִי. אֲנִי שׂוֹרֶטֶת כְּחָתוּל. הַסּוּסִים הַגְּנוּבִים, הַנִּאוּפִים/ מַקִּיפִים רֶחֶם שַׁיִשׁ" (מתוך "האחרת" בתרגום [3]גיורא לשם)

 חלמתי שוב ושוב על אנקולי בשר נרקב ובעיקר על דָּם חַם, לא פואזי בעליל: דַּם נִדָּתי/ דָּם טָמֵא, שִׁבְעָה נְקִיִּם/ דָּמה בְּראשה/ הגִירָה דָּם/ הִקִּיזָה דם/הַרְעָלַת דָּם/דמה של כלת הדמים הותר/

     הלילה הראשון במחלקה הכירורגית של בית החולים הפרטי, היה ליל הניצחון שלי. ליל האקסודוס שחתם שנה של נדודים בין מרכז רפואי אחד למשנהו ועשרה רופאים פרטיים ברחבי גוש דן, לילה שחתם יותר משנה תמימה של חיפושים אחר אוזן קשבת, חומלת ואוהדת. השורות הבאות התנגנו בתודעתי המסוממת והועלו על הכתב לאחר מכן:

"עיניים עצומות מזמנות פַּרפרי-מורפיום ורודים-צהובים, מרחפים כמו הזיה מודעת למחצה למטפורה המשוכתבת בשעה שהתודעה מעכלת את הכאב, מתרגמת אותו למשיכה בפתיל הלבן שמחובר ללחצן שמעל המיטה שמזעיק את הפנס שמחובר לאחות הלילה בבית החולים הפרטי, בשנייה שבה הכאב משסף פולס חשמלי. תודעה חסרת בושה מתבקשת להרים אגן בזווית קהה. עשרה תפרים טריים מתחננים לזריקת פטידין בתחת – סם מעשי, לא הזוי, שתכף יברא למעני פרפרי ניאון ורודים-צהובים בריוניים, שישתיקו את גניחותיה הכבושות של לריסה, ששוכבת במיטה מימיני, ושבניגוד לי, רחמה [4]נכרתה".


[1] מתוך מסתה של איריגאריי, 'שיח נשים ושיח גברים, אני, את אנחנו' (רסלינג 2004), מצרפתית: הילה קרס).

 [2] Diethylstilbestrol  , דיאתילסטילבסטרול (חומר כימי המשמש כאסטרוגן סינתטי), שהוזרק לבקר ולעופות במדינות הדרום של ארה"ב ונזקיו מתוארים בהרחבה ברומן שנת הבשרים שלי מאת רות ל' אוזקי (עם עובד 2002).  


[3] לשם הואיל בטובו לשלוח אלי את תרגומיו לכמה משיריה של פלאת', וביקש שאפרסם אותם בבלוג שלי באתר רשימות. השירים לא כונסו בספר.

[4] המלה "רחם" מופיעה לכל אורך הטקסט בנקבה.

 

 

7 תגובות

  1. ברם אולם, אי-אפשר.
    מקווה שקובץ הוורד חף מטעויות.

  2. מאד מעניין רונית, לדעתי שווה להגדיל פונט, היחס לכריתת רחם מזעזע.

    ובכלל מרתק.

    אני אחת שחשה ההפך, שהחברה דורשת מהאישה לא ללדת הרבה ילדים, כדי לייצר קרירה , שתהפוך אותה במהלך כל חייה לשפחה המשפחתית. ובהתאם לכך יוקר החייה עולה, והגלגל חונק. והילד מוזנח.

    אבל אהבתי לקרוא את מבטך.

    אמשיך לקרוא .

    • תודה, אביטל. לי מוכרת המציאות ההפוכה, של הקולות שתומכים בילודה, 'פרו-נטליזם' בעגה הסוציולוגית.
      נשים שבעבר "הסתפקו" בשני ילדים, מרגישות כיום לחץ להתרבות.
      אם הנושא מעניין אותך, הציצי לפורום
      "נשים שלא רוצות ילדים" בתפוז. מתנהלים שם דיונים מרתקים.

      • תודה על ההגדלה, אני מנקה לשבת ומציצה ותכף עפה.
        רונית אני וחברותי חשנו את ההפך.
        אין לנו פורום לצערי.

        אבל רק למבוססות היכולת לגדל ילד, בלי לענות אותו עם מעונות ועוד.
        חברתי האחת ילדה בן חמישי זה עתה, וטוענת שפרשה לנצח מהעבודה.
        יש נשים שטוב להן בגידול, לא בא להן לממש את עצמן כל שנייה נתונה ביום, והן רבות .

        אך לא משמיעות קול, כי זה אולי ישבור כמה סטיגמות, יעורר מהומות וכדומה.
        בכל אופן, את כותבת מצוינת בעיניי, ואיני שבויה של תזות כשאני קוראת אותך.
        אביטל

        • כיף לשמוע. תודה, אביטל.
          מנסה להימנע משיפוטיות. לתחושתך כיום יש ציפיה מנשים "להתקרייר", מקריירה?
          אני בעד אוטונומיה אישית, כל עוד הבחירות מודעות ולא נעשות באופן אוטומטי.

  3. נוגעים ומצמררים המונולוגים האלה קול נוגע בקול, אשה באשה בנושא כאוב הכרוך בתחושה של אובדן הנשיות (כך הרבה נשים מתיחסות לכריתת הרחם מתוך תפיסה סטראוטיפית שעליה הם גדו)

    • היי חנה. אפשר בהחלט לראות את זה כתפיסה סטריאוטיפית, ואפשר גם להתייחס להיבטים שונים של המדיקליזציה (הפיכתן של תופעות שקשורות בתהליכים שחוות נשים וקשורים לאברי הרבייה הנשיים – שנחשבו בעבר ל'טבעיות' – לכאלה המצריכות התערבות רפואית משום שכיום ממשיגים אותן כ'חולניות') שפוגעים ברווחתן של נשים.
      התייחסות לרחם ולשחלות כאל 'פצצות ממאירות פוטנציאליות', למשל, שזו גישה שמאפיינת את הרפואה המערבית, גוררת בפרקטיקה שלה כריתות רחם שלא לצורך, במקום ניתוחים שמרניים שמותירים את הרחם.

© כל הזכויות שמורות לרונית ליברמנש