בננות - בלוגים / רונית ליברמנש / אֵירוֹבִּי כִּסְאוֹת-גַּלְגַּלִים – פרויקט הזִקנה
פועלת. מילולית
  • רונית ליברמנש

    " (...)אוהבת את סילביה פלאת' (איך לא?), חסרת אלוהים, רחמים עצמיים, חסד וחנינה - גם לעצמה".  מתוך דברי ההקדמה של נתן זך לקובץ שיריי, 'הנה' 6 (אוגוסט 2005). ב-12 השנים שחלפו מאז, נישאתי (כדין), פרסמתי חמישה ספרים (האחרון, 'פגומות', ראה אור ב-2005 בהוצאת פרדס, ערכתי ותרגמתי ספרים רבים והייתי שותפה לפועלה האיכותי של הוצאת סאגה. כיום אני דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מגדר בבר אילן. אתר הבית שלי: www.libermensh.com

אֵירוֹבִּי כִּסְאוֹת-גַּלְגַּלִים – פרויקט הזִקנה

 

 

 

אֵירוֹבִּי כִּסְאוֹת גַּלְגַּלִים

 

קִיר זְכוּכִית דַּק וּמְאֻבָּק חוֹצֵץ בֵּין

הַחַנְיוֹן שֶׁבְּמִפְלָס הָרְחוֹב לַבְּרֵכָה הַתְּכוּלָה.

רַק שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת חוֹצְצוֹת בֵּין חֲדַר-הַכֹּשֶׁר-בְּרֵכָה-גָּ"קוּזִי

הַזָּעִיר לַתַחֲנָה שֶׁלִּפְנֵי הָאַחֲרוֹנָה.

בֵּין קִירוֹת הַזְּכוּכִית שֶׁל הַחֲמָמָה

הַטְּרוֹפִּית הַתְּמִידִית מְשַׁכְשְׁכוֹת קְשִׁישׁוֹת

אַשְׁכְּנַזִּיּוֹת אֲמִידוֹת, לְהַלָּן " דַּיָּרוֹת", בְּמֵימֵי אַפְסַיִם,  

כְּשֶׁבְּנֵי-הַזּוּג שֶׁלָּהֶן, לְהַלָּן "דַּיָּרִים", מְקַרְטְעִים עַל הֲלִיכוֹנִים מְמֻנָּעִים 
בִּמְּהִירוּת שֶׁל 1 קָמָ"שׁ 
וּמַבִּיטִים בְּעֵינַיִם כַּלּוֹת

בִַּסְעָרָה הַצּוֹלֶפֶת בָּחוּץ.

שְׁתֵּי קוֹמוֹת מֵעַל, בַּתַּחֲנָה הַסּוֹפִית,

הַמַּחְלָקָה הַסִּעוּדִית,

מַעֲבִירָה רִיּמָה, הָאָחוֹת

הַתַּעֲסוּקָתִית, שִׁעוּר אֵירוֹבִּי  כִּסְאוֹת-גַּלְגַּלִים:

"חָ-זָ-ק- חָ-זָ-ק רוֹקְעִים בָּרַגְלַיִם,
 חָ-זָ-ק חָ-זָ-ק
לְהָרִים
 ת" יָדַיִם וְלָעוּף-לָעוּף כְּמוֹ צִפֳּרִים!"

 

 

 

 

 

 

 

14 תגובות

  1. איריס קובליו

    רונית, אהבתי את השיר וארצה לקראו שוב ולהגיב יותר, אך הפונט מאד מקשה עלי (דקיק מדי וצפוף מדי) התוכלי לשנות?

  2. איריס קובליו

    תודה רונית. מצויין רואים.
    אהבתי מאד את שתי השורות האחרונות, ואיך שעיניך נודדות מן החוץ אל הפנים כמו מצלמה איטית שבסוף מקפיצה ומעיפה אותי
    הרושם מהשיר הזה הוא מאד חזותי.

    • תודה, איריס. משום מה, הגודל לא אחיד. לא נורא.

      את חושבת שהשיר מכיל גם חמלה או תקווה? מפני שהרגשות שלי מאוד אמביוולנטיים.

      • רונית
        הרשי נא גם לי לענות על שאלתך לאיריס
        אני רואה בזה התבוננות. ראייה מפוכחת. והבנה את העובר בלב הקשישים המביטים על הסערה בחוץ, כשבפנים יש להם סערה מסוג אחר. אולי צער.
        יש פה מצב גורוטסקי "לעוף לעוף"
        כשהזקנות על "הסקטים".

      • איריס קובליו

        כן רונית, ורואים גם את האמביוולנטיות

  3. רונית, אני לא יודע אם התכוונת לשעשע, אבל מאד השתעשעתי. טרגי-קומי כזה.

    "לעוף לעוף כמו ציפורים" כשהם "בתחנה הסופית" בהחלט.

    וגם, אופס, האחות התעסוקתית, שמה רימה. ורימה מופיעה לפני מקצועה. ואני בתחילה קראתי רימה (כמו ב"רימה ותולעה").

    כמו שכתבת בשורה הלפני אחרונה:
    חזק-חזק!

  4. רונית, השורות האחרונות הזכירו לי הצגה של מל ברוקס ובו ריקוד קשישות עם הליכונים, והן באמת ריחפו, אבל זו הייתה הצגה.
    התיאור שלך נוקב ובסופו גרוטסקה, אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק

  5. סיגל בן יאיר

    נזכרתי בסרט "קקון". שאלתי את עצמי האם יש כאן מבט מפוכח מהול בחמלה או התבוננות במצלמת רחף על מציאות כואבת ואכזרית ואין לי תשובה. אולי זה עירוב של שניהם ככלות הכל. באמת, יופי של שיר.
    ושמתי לב, כמו שחר, ל"רימה" (מילה קטנה וערמומית שמקפיצה את המשמעות, אהבתי מאוד!).

    • תערובת של חמלה וגרוטסקה.
      המראות שם קשים מאוד לפעמים. אני היא "רימה". כוונתי לכך שבמוסד היוקרתי ההוא, מועסקת גם "תעסוקתית". אני מדריכת הכושר של הבריאים (במשרה חלקית). ופעם בשבוע עלי לתפעל את דיירי "קומה שלוש". משימה כאובה ומורכבת.
      תודה לכולם על התגובות.

  6. יפה. משהו קריקטוריסטי חומל בגלל השורה האחרונה.
    הורי בגילאים האלה (אבל בבית) ואני יודעת כמה היו רוצים לעוף כמו ציפורים !

  7. נפלא ביותר.

    • תארת באופן חזק ומקורי את הניגודים בין החיים והבריאים לבין אלה הממתינים למותם ,וכולם גרים בכפיפה אחת מרחק קומה זה מזה, כמה אירוני אבל ככה זה בחיים,יש לי חברה שעבדה כאחות מילדת, ולמעלה קומה מעליה היתה המחלקה האונקולוגית של חולים סופניים, כך שזעקות היולדות היו מתערבבות לה עם גניחות הכאב של המתים , ואת תארת יפה יפה בשירך את הסמיכות האירונית הזאת ,וכמה סמלי הוא שמה של האחות רימה המטפלת בחולי התחנה האחרונה תרתי משמע…

  8. עזרא צולה הברבוניות

    השיר הזה לא אומר כלום
    לא מבטא שום תחושה
    לא מוסר שום עמדה או היבט למעט תאור הקיים.
    זה בכלל שיר שמציע לקורא שלא ביקר שם
    תמונה על מה רואים שם.
    היות שמי שאין לו שם אב או אם או עבודה מילא לא ייגש, וגם ייגש, יש להניח יעצר בכניסה ויתבקש לעזוב, שכן המקומות הללו לא מספקים שירותי בידור,
    נראה שאין טעם בשיר.
    הוא לא מחדש דבר.
    הוא אובייקטיבי.
    שירה זה לא אובייקטיבי.
    שירה צריכה לנקוט עמדה.
    אם השורה האחרונה היתה התחלה של משהו ולא סוף של משהו, אולי היה לשיר כזה מקום .
    כמו שזה, זה גם לא שיר.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרונית ליברמנש