אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון

    אחרי החזרה לעבודה, והתחושה הנושנה של יום אחרי יום, המשרד, הכתלים, האנשים, המחשבים, התחושה המיידית הנלווית שאני מתבזבזת (תחושה אשלייתית בלבד, אבל זה לפוסט אחר), החלטתי על יום אחר ושונה, יום של חופש,  יום-עירום. לא התחשק לי לנסוע לפסטיבל נטורליסטי ולחגוג עם עוד עירומים, מילא להתמודד עם שלי,  אבל לצפות במידלדלים של אחרים שאת לא יכולה לדעת מראש ...

      ירושלים היא עיר של קצוות. קצת קשה להיות בה סתם בנאדם. וזה לא שהיא עצמה מביעה מחאה, או שזה מנוגד לאיזה חוק עירוני, אלא שבירושלים, עצם מגוריו של אדם בה כבר נחשבים לסוג של התרסה. אם אתה מת, זה עוד מילא.  במצב כזה אתה מן הסתם תופס חלקה באחד מבתי הקברות, כבר לא עושה הרבה רעש, לא נמנה ...

  מֵרֶגַע שֶׁרָאִיתִי יָדַעְתִּי. בעינייך הַטּוֹבוֹת, שָׁם אֶהְיֶה. שָׁם אַפְקִיד דְּבָרִים וְאֶבְטַח,   לְמִשְׁמֶרֶת עוֹלָם אוֹ מִשְׁמֶרֶת שֶׁל רֶגַע –  היינו, היינו הַך. מֵעַרְסֶל אוֹתִי סִיבוּבִים יופייך הנשמתי. אֲנִי מערסלת אוֹתָךְ. וּשְׁתֵּינוּ יָפוֹת – יָפוֹת כֹּל כָּךְ.  

            כן כן, מדובר באזור ירושלים הנראה לעין הבלתי מזויינת כבלתי נגוע. אני מגלה בו רוב תשוקות ואיסורים, מנעולים והתרות, קסמים וצעיפויות, כל אזור ומשובותיו הוא. הנה כמה תשוקות וקסמים טריים מהיום : בירושלים גם אזרח שנראה כך אינו נחשב למוזר. בעיקר אם הוא משלם ארנונה :)) הכנסייה המוזהבת (תודה סבינה, אני לא מבדילה בין מנזר לכנסייה ...

        תמיד אומרים על מישהו שמת שהוא היה משהו משהו, אדם יקר ומיוחד, שהיה טוב מידי לתקופתו.    ים המלח. שום דבר בו לא מת מבחינתי. המקום הזה הוא המקום הנבחר שלי בארץ הזו, עושה לי טוב לרוב. מה יהיה בעוד 20 שנה ? לנצור ולתעד. וחתימת ענן מלמעלה. חופים הם לפעמים געגועים לנחת מזרחה   חברים ...

        והפעם מנוקד חלקית, אל תשאלו אותי למה ……. כָּזוּ אֲנִי ——————— עֵת רְאִיתִיו עָצַרְתִּי וּכְפוּפָה מרגלותיו יָשַׁבְתִּי.  גּוּפִי מְחַטִים מְחַטִים,  סוּפת כְּאֵב בענפיי. כָּזוּ אֲנִי. הָרֹאשׁ הֵרַמְתִּי, ונוכחתי : זֶה לֹא אורֶן, זוּ קזוּארינָה. זֶה לֹא אורֶן, זוּ קזוּארינָה ! הנה חזרתִי. כזה חשבתִי שאתה, כָּזוּ אֲנִי. קזוּארינָה.         * מאד אשמח הפעם גם להערות/ביקורת ...

      לפני כמה ימים יצאתי מביתי בזמן לא משהו (לפני הצהריים הוא זמן לא טוב לצאת או להיות ערים או חיים בו .. מבחינתי), בידי שקית זבל, פניי מועדות למחוזות של עסוקים וראשי בעננים, וכשפניתי לעבר הפח, מתוך מוכניות קיומית, פתאם אני רואה במקום פח הזבל הרגיל, ככה: אבא אחד (חמוד), ילד, הרבה אנשים סקרנים, עץ ענק אחד עם ...

         אני לא יודעת לעשות סמול-טוק. אולי יותר מלא יודעת, לא מסוגלת, לא רוצה, מקיאה מזה. ממאנת למות עד כדי כך. רוצה שדבריי יהיו בעלי משמעות, לא מסוגלת ללעוס מילים ולהקיא אותן החוצה. משתדלת להתנהג "נורמלי", להיראות קונבנציונאלית פחות או יותר, והרי זה לא אמור להיות קשה. אפשר לחשוב כבר מי אני ואיזה דברים מוזרים אני עושה. ואני ...

  זה לא משנה, איפה שאני נמצאת ולאן שאני מגיעה: זה תמיד מה שאני רואה אצלם בעיניים. זו תמיד ראיית הרנטגן הזו לאנשים, רגישות מוטרפת כמעט שתקלוט כל ניע וניד וניואנס. לרוב אני קולטת תקציר של אופי שלם דרך התבוננות של כמה שניות או דקות בבן אדם. זה גם לחיוב, וזה גם מאד מאד קשה להתמודד עם זה. הרגישות. הפגיעות. ...

        התחלתי לעבוד.  במקצוע, ולא העתיק בעולם, אלא למעשה באחד היותר חדשים … מקצוע שלפעמים יכול להזכיר את אחותו העתיקה ביותר בעולם, בעובדה ההיא שאת משכירה כאן איבר מגופך עבור תשלום (במקרה הנוכחי: שכל…). ושוב אני יושבת במשרד, הפעם חכמה יותר וקצת יותר עולת שנים(..) מאז,  כבר יודעת טוב יותר מה עושה לי טוב ובעיקר מה עושה ...