הבלוג של מיכה שמחון צלם אמן מורה מרצה פמיניסט נשוי ואוהב אבא לאימרי ועלמא מזרחי חברתי עצבני חייכני רגיש רוקר בנשמה בשלן
ביום שבת הקרוב ה 13.3.10 בשעה 12:00 תיפתח תערוכת היחיד שלי: מקאם בבית האמנים בירושלים.
אשמח מאד לראותכם בפתיחה, אבל אפשר גם בכל זמן עד ה 1.5.10.
אני מצרף את ההזמנה וגם את הטקסט שכתבתי במיוחד לקטלוג שבית האמנים הוציא לרגל התערוכה.
והנה הטקסט שכתבתי ולקוח מתוך הקטלוג של בית האמנים. בקטלוג יש מאמרים של האוצרת – טלי תמיר, חוקרת המוסיקה העיראקית – דפנה דורי וחוקר המוסיקה והקולנוע המצריים והערביים בכלל – איל שגיא ביזאוי.
בחזרה לאום כלת'ום
מיכה שמחון
ב-1993, עם חתימת הסכמי אוסלו, התחושה באוויר היתה, שהשלום בכל רגע עשוי ללבלב. לרגע קט התחולל קסם, שלא קרה בישראל קודם וגם לא לאחר מכן: נולדה הכרה בקיום הערבי ובתרבות הערבית ככאלו הראויים לשימת לב וללמידה. הרדיו השמיע ברגעים ספורים של חסד קטעים מיצירותיהם של מוסיקאים ערביים; סאפפו בפריז וזהבה בן בארץ וברמאללה הופיעו ושרו את אינתא עומרי – יצירתה האהובה והמפורסמת ביותר של אום כלת'ום. אריאל הירשפלד, כתב במדור "תרבות וספרות" ב"הארץ" מאמרים שהשוו את עבד אל ווהאב לברטוק וסטרווינסקי ואת אום כלת'ום למריה קאלאס. כתבות עומק בטלוויזיה הראו אופציה של השתלבות במרחב הערבי, המוכחש (לימים התברר לי כי חלק מהכתבות הללו וסרט דוקומנטרי אחד – "אמא פאיזה" – נעשו על ידי מי שתהיה לבת זוגי – סיגלית בנאי).
בנקודת זמן זו, אני, הצבר, שהפניתי עורף למזרחיותי ולמוצאי הערבי-יהודי, הסתקרנתי לשמוע את אום כלת'ום. דפנה דורי, ידידתי ממוצא עירקי, שלמדה מוסיקה קלאסית מערבית והחלה להתענין במוסיקה הערבית של הוריה, נענתה לבקשתי והשמיעה לי לראשונה בחיי את שירתה של הזמרת המצרית האגדית.
עם הצלילים הראשונים נחתּי על רצפת מטבחה של דודתי עליה השלום, דימנטה. באחת חזרתי לילדותי ולחופשות הקיץ בביתה, בית, אותו בנה סבי – מכלוף – שעל שמו אני קרוי, ובו גם נולדתי ברחוב השומר 15, בחיפה תחתית. נכנסתי למטבח הקטן לשתות מים בקיץ היוקד והמלובן, והתעכבתי ליד שולחנה של דודתי, ששיחקה פסיונס, מה שלימים הפך בישראליות הממוחשבת לסוליטייר. מן הטרנזיסטור מתוצרת איווה בנרתיק העור השחור, בקעו צלילים של מוסיקה ערבית. אום כלת'ום. בקול תמים וקטן שאלתי את דודתי למה היא שומעת מוסיקה של ערבים? ולמה המוסיקה כל כך מכוערת? היא צחקה ואמרה שהיא אוהבת את זה, ברם מיד העבירה לתחנה אחרת, לקול ישראל בעברית. זו הייתה הפעם הראשונה ששמתי לב לצליליה של אום כלת'ום. גם דחיה היא שימת לב.
כשדפנה דורי השמיעה לי את אום כלת'ום – נזכרתי. חזרתי לצלילי ילדותי המוכחשים, אלו שעברו תחת מכבש הציונות המוחקת. גם אני הייתי מחק בשירות הציונות. כיביתי את צלילי התרבות הערבית של משפחתי צעד אחר צעד ביד קטנה ובקול תמים ומתוק. עבדתי בשירות האומה ככובש תרבותי. למדתי בבית הספר ויישמתי בבית. דור שני למחיקה: אבי, עליו השלום, יחיאל, אחיה של דימנטה, למרות היותו בן המקום, בן לאם שמוצאה משכם מדורות, לא אהב מוסיקה ערבית כלל והעדיף עליה מוסיקה חסידית. אמי,מבית בולגרי-רוסי, גדלה על מוסיקה קלאסית אירופית, רוקנרול וג'אז ולא אהבה אף היא את המוסיקה הערבית. הסכם אוסלו, על מעלותיו וחסרונותיו, איפשר לרגע קל לסדוק את קליפת ההדרה הציונית ולהתיר לערביות את הכניסה לתרבות הישראלית. אוסלו גם קירב אותי לידידתי וופא שחיה במזרח ירושלים. אצלה למדתי להקשיב למוסיקה של אום כלת'ום ופיירוז, פריד אל אטרש ועבד אל חלים. התמכרותי הושלמה. הפכתי לאוהב המוסיקה הערבית. ככל שהתעניינתי יותר, כך התעצמה גם התעניינותי התרבותית והחלתי להשלים פערים. זכרונות הילדות ששקעו להם באבק הישראליות החלו אט אט לצוץ מחדש – התזמורת הערבית של רשות השידור בניצוחו של זוזו מוסא, שניגנה ברקע בטלוויזיה הפתוחה בביקורינו אצל דודתי במוצאי שבת, והסרטים הערביים שהוקרנו בימי שישי. אבי שנא את הסרטים הללו ודווקא אמי אהבה אותם. היא ישבה מדי שבוע ליד ערימת פיצוחים, וצפתה בהם באדיקות ובכתה בהזדהות. כלפי השירים שהושמעו במהלך הסרטים היא היתה מפטירה: "טוב את השירים שלהם אני לא אוהבת. כל כך מונוטוניים ולא נגמרים, כמה שהם ארוכים". עם הזמן גם הבנתי, שמלבד בטלוויזיה, שמעתי מוסיקה ערבית כל חיי בבית הכנסת. שם, בימים הנוראים ובסוכות, התפללנו בנוסח הספרדי – מזרחי וחלק מהפיוטים, שכה אהבתי, הושרו בלחנים ערביים המנוגנים לפי הסולמות הערביים – המקאמת – וכך למדו אזני לאהוב את מה שמוחי ציווה לשנוא. כך נוצר הקרע בנפשי, הקרע אותו הסכם אוסלו איחה.
בעבודה זו אני חוזר אחורה אל המוסיקה, למשפחתי הפלסטינית-יהודית, שחייתה כאן לצד הערבים, דיברה את שפתם כשפת אם ואימצה את מאכליהם ותרבותם. אני חוזר לאותם מוסיקאים שהיו ענקים בקרב קהלם, אך בגדר נעלמים לשאר. בכך אני מבקש לערוך תיקון הסטורי. אני מבקש למחוק את המחיקה התרבותית, להגביר את הצלילים שהושתקו, להחזיר את תחנות הרדיו, שהוחלפו במהירות לאחרות, כשהשכנים נכנסו. אני מבקש באורח ילדותי מאד – אני מודע לכך – לרשום מחדש את מה שמחקתי ולתת למוסיקאים האלה, דור הולך ונעלם, את המקום לו הם ראויים: על פודיום גבוה יחד עם גדולי התרבות המערביים, אותם החברה הישראלית האדירה, להפנות אליהם את הזרקור, ולומר: אלה גדולי הדור! אלה ראויים למקום רם ונישא בתרבות הישראלית, כמי שהלחינו, כתבו וניגנו יצירות מורכבות וחשובות. יצירות אשר לא התאימו לרוח הציונית, שבידלה עצמה מסביבתה הגיאוגרפית, וסיפרה לעצמה את סיפור השתייכותה לתרבות אירופה, ומתוך כך גם מחקה אותן מתרבותה ומחייה. המשמעויות הסוציולוגיות של המחיקה הזו היו השבר החברתי – תרבותי – משפחתי, שחוו בני ארצות האסלאם ותרבות ערב, שבר המלווה את החברה הישראלית כהד פצוע עד היום. אני מודע לכך, שלא אוכל להחזיר את ההסטוריה לאחור ולתקן את העוול, שהייתי מחייליו הקטנים. אולם אשמח אם עבודת הצילום שלי תוכל ליישר קמעא את המראה התרבותית המעוותת, ממנה אנו ניבטים לעצמנו, ולמחוק את אותה מחיקה תרבותית, שממנה השתבש מראנו ואשר בו מצוי שברנו ושברי.
כשהתחלתי בתיעוד המוסיקאים, ברור היה לי שלא אעשה זאת בביתם או במקומות בהם הם עדיין מנגנים. רציתי להעניק להם את הכבוד לו הם ראויים ולהתיק אותם מהמציאות החברתית אליה הם נקלעו בזקנתם, מי לטוב ומי לרע. אספתי אותם במכוניתי מביתם אלי לסטודיו. פרשתי רקע שחור, הצבתי פלאשים, בוקסים וסנוטים. ביקשתי מהם לנגן. כשאצבעותיהם נגעו במיתר, בחליל, בתוף, כשקולם בקע, קירות הסטודיו רטטו, הבוקסים השתחוו קמעא. כשניצב מולך מוסיקאי גדול, האוזן שלך נרעדת. כשהמוסיקאים ניגנו את המוסיקה שלהם, גילם נשמט מתחת לקמטי עורם, עור אצבעותיהם נמתח, והמוסיקה נבעה משם מדויקת, עוצמתית, מרגשת ושוברת קירות. הם הילכו עלי כשפים. לא יכולתי לנשום. לעיתים אף קשה היה לי לצלם. ילדותי שבה אלי, מוכחשת, שתוקה, ותבעה את הסיכוי לשמוע את כל השנים שהחמיצה, ללמוד ערבית, להיות צבר קצת יותר ערבי משגדלתי להיות.
במהלך הצילומים שארכו כחמש שנים, למדתי שלוש שנים ערבית, רק כדי להשיב את מה שיכולתי ללמוד בגיל שש או שבע. לעולם לא אדע את הערבית שאליה התכחשתי, אבל את המוסיקה הזו כבר לא אוכל להפסיק לשמוע.
מיכה, בשעה טובה ובהצלחה רבה . . .
בהצלחה מכל הלב
תמיד נחמד להזכר בדודה-דימנטה.
מיכה יקר, הרבה הצלחה. נקרא מרתק ומאד נוגע לליבי. האם פגשת את רוני איש רן מאנסמבל "שחרית",(?) אם אתה עדיין לא מכיר, ממליצה עליהם בחום.הם מדהימים. לאור הכתוב כאן בטוחני שתאהב.
שוב, הרבה הצלחה.
אגב רוני איש רן – מכירה את את קהילות שרות – שם הוא מלמד?
http://kehilotsharot.org.il
מכירה וחברה בקבוצה החיפאית. (עם הפסקה של שנה, אני בבוסטון כרגע) מצטרפת בחום ואהבה להמלצה על האתר. ורוני איש רן, אין עליו. כישרון ענק.
מיכה, אני כל כך מזדהה עם דבריך אכן תרבות המחיקה ,ואני ,מיכה ,כתבתי מחדש את תרבות אימי בספרי החדש "לאורה" התערוכה שלך חשובה מאוד אשתדל להגיע מתישהו לצפות בה. יישר כוח גדול!
ואני אוהבת מאוד את אום כולתום ופיירוז -גדולות!!
מזל"ט מיכה. כן ירבו.
הכתיבה שלך מרגשת.כמובן שיש לצפות בעבודות כדי לחוות את התערוכה עם האמירה שיש בה.
הרבה הצלחה,
הדס
בהצלחה רבה ! וד"ש לדפנה דורי ממני.
כואב לי שחמי (צאלח אל-כווייתי) לא נהנה מהפתיחות והפריחה היום.
חמך, סאלח אל כוויתי, היה אחד הגדולים. ממש ענק. חבל לי שלא התחתלי את הפרויקט הזה לפני 20 שנה. הייתי מספיק לצלם עוד לפחות עשרים שלושים מוסיקאים גדולים כמוהו וכמו דאוד אל כוויתי או פאיזה רושדי ורבים אחרים. אפשר להתנחם שאנחנו עכשיו כותבים מחדש לפחות את ההסטוריה של מה שנמחק. את המציאות אי אפשר לכתוב מחדש.
מיכה –
מכל הלב בהצלחה בתערוכה.
אני רואה אותך מתקדם עם השנים בדרך אותה אתה אוהב.
מפרגן לך ומחכה להמשך
איל ויסבך
כדי שאנשים שומרי דת ומסורת יוכלו גם ליהנות.
דרך אגב, היום התרבות של המוסיקה הערבית נשמרת בעיקר בעולם הדתי-חרדי בירושלים וגם מחוצה לה.
בכל שבת נהוג להתפלל ב"מקאם שלה", ותרבות המוסיקה הערבית האותנטית פורחת בגירסתה המעוברתת, בשירי המוסיקאים הערבים שמושרים במילים עבריות.
כל טוב,
איתמר
איתמר, אני בטוח שהתכוונת לכך שמסורת המקאם נשמרת רובה ככולה על-ידי שומרי מצוות . . . בתוך העולם היהודי. אגב, התערוכה פתוחה למשך חודש וחצי.
מיכה, הגיע הזמן שאתה וסיגלית תיפקדו את הקבוצה הוותיקה של 'קהילות שרות' בתל- אביב. הלוא הזמנתיכם פעמים רבות, והמפגשים מתקיימים כל- כך קרוב אליכם. . .
טקסט מעולה, פרויקט מדהים, כל הכבוד!
מזכיר לי שבילדות נהגתי מידי יום שישי לצפות בסרט הערבי לפני שהלכתי לחדר האוכל בקיבוץ לקבלת שבת, לעיתים היה קשה לעבור משם לכאן וגם סמי וסוסו, והקלטות עם המוסיקה במרוקאית שהיו לסבתי ז"ל, שמעולם לא התענינתי בהם ברצינות, חבל. נכון אנחנו היינו "המחק תרבות" בהתגלמותו. פרויקט מבורך ומרגש! בהצלחה!
מקסים מקווה לבקר בחול המועד