הבלוג של מיכה שמחון צלם אמן מורה מרצה פמיניסט נשוי ואוהב אבא לאימרי ועלמא מזרחי חברתי עצבני חייכני רגיש רוקר בנשמה בשלן
חליפה למכירה – במבצע (חלק ב" ואחרון) – מיכה שמחון
בבוקר יום חמישי הגיע לחנותו ופתחה בתשע בבוקר בדיוק, כמידי כל יום מזה שנים רבות. עוד היה עסוק בהורדת הכיסוי מן המכונה, נכנסה לחנותו אשה כבת ששים וחמש. התענינה בתפירת חליפה לבנה. תוך כדי חילופי השאלות והפרטים התענינה בהסטוריה של החנות: "מי עבד כאן קודם?" "אביך? מענין" "ומה שמו?" וכך הלאה והלאה וכל זאת תוך כדי בחירת בד מתאים. לבסוף אמרה, שבנה יחידה עומד להתחתן וזוהי חליפת חתונתו. מואיז הציע שהבן יבוא בעצמו לשם המדידות והאשה השיבה שאין צורך שכן כבר מדדה אותו והוציאה דף מתיקה ועליו המידות. ועדיין, אמר, עדיף ליתר בטחון שיבוא הבן, אולם האשה פסקה נחרצות שאין בכך כל צורך. נקב במחיר החליפה ואמר שייקח שבוע. האשה הסכימה ללא מיקוח ויצאה מן החנות הוא ניגש למלאכה, הדליק את האור והמאוורר, וסימן את הבד בקפדנות. לפני הגזירה בדק חזור ובדוק ולבסוף החל גוזר וקולו של אביו חורץ את מוחו: " תמיד תגזור גדול יותר, להקטין תמיד אפשר, ותמיד תשאיר מקום לתפר" מואיז התאמץ להצליח במלאכתו עכשיו, משל היה בן חמש עשרה המנסה לרצות את אביו. משהו באשה זו הזכיר לו את אביו, שהיה בן שבעים ושלוש, אם היה חי. המאוורר הניס את הזבובים במשב רוחו החזק ולעיתים נאלץ לאחוז בשולי הבד בכדי שלא יעוף ברוח. מלאכת הגזירה נמשכה רגעים ארוכים. בתחילה סימן את הבד בגיר הכחול ולאחר מכן החל גוזר מרחק שני סנטימטר מן הסימון. המספריים הישנים של אביו, שלהביהם לא קהו עם השנים, עדיין שימשוהו. היתה גלומה בהם עבורו עוצמה מיסטית ששאבה מהילתו של אביו. מלאכת הגזירה באה לידי סיום והגיע שלב החיבור בסיכות. "תמיד לחבר במרחק מן הסימון שיהיה מקום לתפר המחליף, כדי שלא יינזק הבד" הדהדו הוראות אביו באוזניו. כיצד ייתכן שגבר בגיל העמידה עדיין שומע מילות אביו באוזניו כאילו הוא דרדק בתחילת דרכו? עבור מואיז היתה זהות מוחלטת בין המקצוע שרכש בזמן כה קצר ולא הולם לבין אביו. ועם השנים במקום לרכוש ניסיון, שיתורגם ליד בוטחת האוחזת במספריים הגדולים, התעצם חששו מן הגזירה, חשש שלעולם לא הגיע לעימות עם המציאות, שהזמן תחת לעמעמו ולרככו, העצימו והגדילו עד שהפך לגילומו של אביו עלי אדמות. כאילו היה הבד עצמו נוזף בו בקולו של אביו על ההשחתה המיותרת של החומר היקר: "ממך כבר שום דבר לא יצא". בהיותו נער עוד חשב על משלח יד אחר. חלם על לימודי פקידות ושאף להצטרף לשירות המדינה. משרה צנועה אך בטוחה. אולם אביו, שהועידו ללכת בצעדיו, סירב לשמוע על כך. מואיז הבין שאין ביכולתו לעמוד למול אביו ולהילחם על רצונו, וכך התכופף הענף כיפוף ראשון תחת המים העזים, ואחרי זה הראשון הופך הכיפוף לטבע שני והשחיחה לטבע ראשון. לעיתים רחוקות חשב על אותו רגע בזמן, שבו גנז את תכניתו להיות לפקיד, אולם לעולם לא חש חרטה על כך. אט אט קיבל עליו גאווה על הליכתו בדרך אביו. ועדיין היה אירוע אחד חוזר ושב אליו כמו מטוטלת מתקתקת. עמד מול אביו בחנות ובקול רועד אמר שהוא חושב שגזר קטן מידי. אביו נזף בו בכעס. והוא התפרץ, מחזה נדיר כשלעצמו, ואמר "לעולם לא אוכל להחליף אותך. אני לא יכול לגזור כמוך ואף פעם לא אוכל. תן לי ללכת לבית הספר לפקידות" אביו הביט בו נדהם, זעמו בעבע בתוכו ובקול רותח באש הקרה של הביטחה, אמר: "הילד שלי לא יהיה פקיד עלוב, משרתם של אדונים רבים, אוכל לחם חסד על שולחנה של המדינה. אני מציע לך כאן מקצוע מכובד ואתה רוצה להיות מתייק טפסים נרצע? לא הבן שלי". מואיז, הנער בן החמש עשרה בקושי, המשיך לבכות מעט, אולם עת שכך בכיו שככה התנגדותו ומאז הפך בטחונו במשלח ידו לשם נרדף לאהבתו לאביו. מותו הטראגי של אביו סתם את הגולל על התנגדותו.
מחשבותיו הנודדות הופרעו פתע על ידי הדלת הנפתחת. נכנס צעיר עם מכנסי ג"ינס בידו והורה על הרוכסן הקרוע ושאל למחיר התיקון. מואיז נקב במחיר ואמר שיעשה את זה על המקום. הצעיר אמר שיחזור תוך חצי שעה. השחיל חוט כחול במכונה וסיים את המלאכה ברגע. יצא מן החנות, אולם הצעיר כבר לא היה בתחום הראיה. המשיך לעבוד על החליפה ובנטות הערב כבר היה המקטורן תפור בתפר המחליף והבטנה גזורה ותפורה אליו. החל כבר את שגרת הסגירה כשנכנס הצעיר מלווה בצעירה בגופיה וורודה ובטון לא מתנצל אמר: "לקח לי קצת זמן, זה מוכן?" מואיז הושיט לעברו את המכנסיים ובעוד זה בודק את התיקון מדד את הצעירה במבטו. הצעיר נתן לו שטר כסף והשניים יצאו את החנות והותירו אותו מהורהר. נזכר באשתו שושנה, עת נכנסה לראשונה לחנותו. טובת מראה היתה, שמנמונת, שחרחורת ומתולתלת. עיניה החומות והגדולות הפיקו חום מלטף. היא ביקשה לקצר חצאית. "עד כאן, ממש מעל הברך, זהו, כן." הוא התבונן בה ואמר: "זה ייקח שעה, תבואי בחמש". גם היא נכנסה ברגעי הסגירה, בעת ששטף את הכוסות מבוץ הקפה. התנצלה והוסיפה בחיוך שהתעכבה אצל סבתה. הוא אמר שיש לה מזל ושהוא תיכף סוגר. ניגב ידו מן המים והושיט לה את החצאית מעם הדלפק. היא חייכה, שילמה ויצאה. עד עצם היום הזה לא גילה מהיכן הגיעה הרוח שדחפה אותו אל הדלת, פתחה אותה למענו ונשפה במיתרי קולו את המשפט, שהביא אותם כעבור זמן קצר אל מתחת לאותה קורת גג: "תרצי לשתות איתי קפה?" היא הסתובבה לעברו ובחיוך מלא שינים אמרה: "למה לא?" הלכו לבית הקפה הקרוב מיד לאחר שסגר את החנות. הזמינו קפה הפוך וקפה בוץ. הציע לה לקחת עוגה, אולם היא סירבה מתוך נימוס. זה היה הקפה היחידי ששתו בבית קפה. יצאו עוד פעמיים לסרטים ופעם אחת לרקוד והחלו מדברים על תאריך לחתונה. חתונתם היתה הפעם האחרונה בה רקדו. לסרט הלכו עוד פעם אחת. קיבלו מתנה מבתם ליום הנישואין. כשחזרו הביתה מצאו שרידי סיגריה במאפרה. כך גילו שבתם מעשנת. הגילוי הותיר טעם רע בפיהם וצבע את ההליכה לקולנוע בצבעו הסגלגל של השקר. רעש הורדת תריס הברזל אצל שכנו מחנות הנעליים, העירו מחיק זכרונותיו והאיץ בו לשגרת הנעילה. לביתו הגיע באיחור של חמש עשרה דקות, להפתעת אשתו, ששאלתה: "איפה אתה, האוכל מתקרר?" הדהדה בחדר המדרגות של השיכון המתיישן.
מקץ שבוע היתה החליפה מוכנה ומקור לגאוותו של החייט, אולם האשה לא הופיעה. ההמתנה קשתה עליו, לא בשל הכסף כמו שבשל המחמאה שציפה לקבל. הכסף היה חשוב אמנם והיה הופך את כל החודש לרווחי, מה עוד שהאשה לא התמקחה כלל והשאירה את המחיר מנופח בעשרים אחוז וממתין לשלב המיקוח, אולם מואיז הרגיש שבחליפה זו מיצה את מאמציו ללכת בדרכו של אביו והוציא מתחת ידיו מוצר מושלם. אלא שההמתנה לא הניבה פרי והאשה לא באה, לא ביום הזה ולא בימים שאחריו. חלפו שבועיים ומואיז כבר הכין את השלט: "חליפה למכירה במבצע" ואז הופיע האשה ובדמעות סיפרה כיצד נדרס בנה יחידה למוות פחות מחודש לפני חתונתו. מואיז הביא לה כוס מים מן המטבח ופיסת בד לבנה למחות את דמעותיה ובתוך כך התלבט מה עליו לעשות עם החליפה שהוזמנה ומן הדין שישלם עליה המזמין ומצד שני הרי חס על האשה. בעודו מתלבט החלה האשה מספרת בדמעות הפורצות בגלים, שלפני שנים רבות הכירה אדם נשוי, נעים הליכות ומוקפד בלבושו, שהיה מן הידועים בעיר והתאהבה בו כליל. ברוב אהבתה לא הקפידה על מידותיה ונכנסה ממנו להיריון. היא מיאנה להפיל. האיש ניסה להשפיע עליה מתנות רבות וכספים והבטיח לה הבטחות מרובות, אולם ללא הואיל. עמדה בסירובה והבטיחה לו כי מעולם לא תבקש ממנו דבר, אולם את יוצא חלציו, פרי אהבתם, תרצה לגדל. מעשה נדיר באותם ימים. לאחר שנואש מנסיונותיו להניאה מכך ניסה להרחיקה מעליו ולאחר שקשתה עליו הפרידה החל מתרצה ויום אחד קרא לה והזמינה לקפה. הוא הציע לה נישואין. מרוב תדהמה נפלה הכוס מידה ונכוותה מעט באצבעותיה. "הנה כאן יש לי צלקת קטנה" אמרה והורתה על הרווח בין אצבעות ידה הימנית. כששאלה מה יהיה על אשתו וילדיו, אמר שיוכל לפרנס את שתי המשפחות. "אלוהים נותן לי פרנסה טובה" אמר. החלו מדברים בתנאים ומסכמים סיכומים ותוכניות. הבטיח לבשר לאשתו את הבשורה בזמן קצר ולדאוג לגט בהקדם. והנה לא חולפים יומים והאיש נדרס על ידי סוסו האפור של הירקן. היא פרצה בבכי נורא ואמרה: "ועכשיו הבן שלי, יומים לפני החתונה שלו נדרס אף הוא על ידי סוס אפור".
אביו, גיבור עלומיו, אביר עולמו, הסמל של כל מה שאי פעם שאף אליו, אביו, היה נואף עלוב. היתכן? אביו התכוון לנטוש אותו ואת אחותו ולהשאיר את אמו בזקנתה בגפה. עצם המחשבה על כך שברה אצלו את צלם האב. אם המוות האפור לא היה נוטלו אליו, החרפה היתה מכסה את הרחוב בסחי. איך לא שם לב לזוועה שהתרחשה ממש מתחת לאפו? הרי היה עם אביו בחנות ואשה זו וודאי נכנסה לחנות מספר פעמים וזנתה עם אביו בעת שהיה בחדר האחורי. וודאי נשלח לשליחויות רבות כדי לספק לשניים את קן האהבים המבודד. ואמו כל אותן שנים ישבה בבית והיתה עקרת בית למופת כדי שאביו יוכל להתפנות לניאופיו. מזל שאמו מתה בטרם התוודעה לזוועה ואולי גונבה לאוזנה השמועה ובאצילותה חסכה אותה מילדיה והותירה את גיבור ילדותם על הכס. עוד זמן רב ישב כך ומחשבותיו נודדות, מתחילות משפטים שאינן מצליחות לסיים, רואות תמונות נוראיות, שהעין אינה סובלת ועיניו נעצמות, והעין הפנימית רואה ומבקשת להיכבות ורעש התריס היורד על חנות הנעליים חודר למחשבותיו ומתחבר עם רעש היצול המיטלטל מעל גופתו הנגררת ונדרסת למוות של אביו והזוועה האחת אינה מוחקת את זו השניה. האם נולד בו משפט המצדיק את מות אביו? האם חטאו גדול כל כך? האם העונש על ניאוף צריך להיות מוות כה אכזרי? ואחיו? מי הוא היה? איך גדל? על איזה אבא חלם? מה הוא ידע עליו? ולמה האשה הזו בחרה להגיע דוקא לחנות הזו כדי לתפור את חליפת החתונה של בנה? מה היא רוצה בכלל? ואולי המציאה את כל הסיפור? איפה היא בכלל? מבטו המזוגג, האטום חיפש אותה ולא מצא. הוא מצא במקום מושבה את הסכום עליו סיכמו, אולם החליפה היתה באותו מקום בו תלה אותה שבועיים לפני.
ברגליים ליאות גרר את עצמו אל מחוץ לחנות, מותיר מאחוריו את הרצפה משובצת פיסות בד וחוטים, את המכונה לא משומנת ולא מכוסה, את הכלים והמאפרה מלוכלכים בכיור, סגר את האור, התריס, הדלת. נעל אותם כמתוך בועה ופסע בכבדות אל תחנת האוטובוס. לאחר זמן מצא עצמו בפתח בנין מגוריו, עלה במעלה המדרגות באיטיות רבה. נעץ את המפתח בחור המנעול, סובבו אט ונכנס. לפני שנסגרה הדלת נשמע קול חבטת הנפילה וזעקת אשתו. יומיים עמדה החנות סגורה וביום השלישי בשעה תשע בבוקר בדיוק נפתחו המנעולים, נגלל התריס למעלה, נפתחה הדלת, נאספו שאריות הבד הגדולות, טואטאה הרצפה, נשטפו הכוסות, שבוץ הקפה נקרש בהן, והושם השלט: "חליפה למכירה – במבצע".
אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך. מחכה בקוצר רוח לרומן-ספר
הי מדונה יקרה
שמחתי לקרוא את תגובתך. לבי נקרע מהמתנה לתגובה. והנה הגעת. עכשיו אני יודע שיש לי קוראת לרומן. יש לי אל מי לכתוב. תודה.
הי מיכה יקירי,
מתוך שאינני נכנס לבלוגים דרך קבע יצא שקראתי את שני פרקי סיפורך בבת אחת.
נהניתי מסגנונך ומהתיאורים הציוריים, ללא ספק יש בך כשרון הכתיבה.
סגנון הכתיבה הזכיר לי משום מה את סגנונו של יהודה בורלא בספרו "עלילות עקביה", אולי משום תיאורו של בעל המלאכה הרכון על מלאכתו, כאן חייט ושם פחח/זגג נודד.
יש בסיפור מאפיינים טובים של סיפור קצר עם פוטנציאל של ספר ארוך, תלוי כמה זמן משקיעים בנושא…
אשריך שקיימים בך המוטיבציה והצורך לכתוב, אין תענוג גדול מזה!
מוטי
הי מוטי היקר
איזה כיף לקבל תגובה ממך ועוד להיות מושווה ליהודה בורלא. קטונתי.
או קיי מיכה מילאתי את הבטחתי. קראתי הכל. עכשיו נשאלת השאלה מי ניקה ומי פתח את החנות.
בסרט מים יש עלילה דומה.ומתסכלת.
כתוב יפה
הי מירי
תודה שקראת. חשבתי שכבר ויתרת.
לגבי מי שפתח את החנות, אני משאיר את זה ללא מענה לא סתם. לי יש תשובה ברורה, אבל האמנם היא חשובה? מצד אחד זה סיפור על בנאדם שהרגליו גדולים וחזקים ממנו. ומצד שני אולי הוא התמוטט סופית ואשתו, כמנהגן של נשים, חזקות, היא זו שגאלה את החנות משממונה?
ספרי לעצמך סוף, כרצונך.
אתה כמובן צודק
זה היה צורך ילדותי שאני סוחבת מאז לדעת בדיוק גם אחרי סוף הסיפור.נשארת כמו ילדה קטנה עם טעם של עוד שאיננו רוצה שזה יסתיים.
ראית את הסרט המופלא מים? על אלמנות בהודו?
הי מירי
לא ראיתי את מים ואפילו לא שמעתי על זה, לבושתי. אחפשו.