הסינדרום הפוסט תערוכתי

כפי שאולי קראתם בפוסט הקודם שלי נפתחה תערוכת יחיד שלי בשם: "מקאם" בבית האמנים בירושלים. התערוכה מקבלת הדים תקשורתיים חיוביים (מעריב, כלכליסט ושני מקומונים ירושלמיים מרכזיים) וגם מושכת קהל מבקרים רב. לכאורה המצב מצוין וטוב. עוד שיא נרשם בקריירה האומנותית שלי. ואם כך, למה הדכדוך? למה תמיד בסוף כל פתיחה של תערוכה מתחיל להזדחל לו עצב גדול ולחלחל פנימה אל המקום שבו שכנה שמחה ממש קודם לכן? חברים שאינם בתחום האמנות לא מבינים למה ואיך, אבל אני בטוח שהאמנים מביניכם שיקראו את הפוסט הזה יבינו על מה אני מדבר. אני לא לבד. אז למה בעצם?
התשובה הפשוטה היא  שבסוף כל שיא יש את תחילת המדרון. אי אפשר לעלות לעד. מתישהו עוצרים ומבינים שעכשיו מתחילה הדרך למטה. כל מי שטיפס פעם הרים ועשה מסלולים ארוכים במעלה הר יודע שמתישהו יגיע לפסגה, יעצור, יתבונן בנוף, ינשום אוויר נקי, אולי יאכל משהו, ישתה משהו ואז תתחיל הירידה למטה. 
התשובה הארוכה יותר תנסה להסביר את הסינדרום הפוסט תערוכתי.
במהלך העבודה על תערוכת יחיד חדשה עובדים לפחות 12 שעות ביום ובדרך כלל הרבה יותר קרוב 
ל-16 שעות ואף יותר בעיתות דחק. זמן לשינה טובה אין וגם זמן לעצור ולנוח אין. יש המון התרגשות והרבה ציפיות ותקוות. מצפים למבקרים רבים ולראיונות בתקשורת ולמכירות של תמונות וגם כמובן לשדרוג המעמד כאמן. התערוכה אמורה להביא אותך לשיא אומנותי. 
ככל שהדברים האלה קורים, עדיין אין מניעה שבסוף התהליך תהיה אכזבה. הרי הדימיון שלנו לוקח אותנו רחוק יותר מהמציאות. זה כוחו וזה מפחו. וכך מגיעה הפתיחה ועימה כל המבקרים והתשבחות והביקורות ואז: דממה. 
פתאום, אחרי שכמה חודשים אתה והתערוכה הייתם אחד, מגיע הרגע שאתה מבין שהיא שם ואתה כאן. התמונות שלי הולכות לישון לבדן בבית האמנים בירושלים ואני במיטתי ביד אליהו בתל אביב.לא ראיתי אותן כבר שבועיים ואני מרגיש כאילו אני צריך ללכת לבקרן. לראות אם טוב להן שם, בלעדי. לראות אם התאורה מחמיאה להן עדיין ואם הסאונד של המוסיקה המנוגנת בחדר בגובה מתאים. פתאום אני שואל את עצמי אם אני לא אמור להיות שם לפחות פעם בשבוע. להסתכל לראות לחוש ולחזור הביתה. אני מרגיש שהפקרתי אותן. וגם כאן בבית, אחרי חודשיים של עבודה אינטנסיבית, ללא שינה כמעט, אני מוצא את עצמי משועמם מזוטות היומיום, מחפש משהו שיעניק משמעות חדשה לחיי. אני מרגיש מרוקן. חסר תוכן. חסר מהות. במקום שבו היתה סדרת תמונות בדרכה אל הקיר מצוי עכשיו חלל.
אני מרגיש ששום דבר לא מעניין יותר עכשיו. שזה לא זה יותר. אני מחפש שמשהו יעשה את הקיום שלי משמעותי שוב. אני פותח את המייל שלי כל כמה דקות ובודק אם מישהו רוצה אותי בקשר לתערוכה: לראיין אותי, לשאול אותי, לבקר שם ולבקש ממני לבוא איתו. אולי אני מחפש שם מייל מהתמונות שלי. אולי הן קוראות לי לבוא.
מה שקורה אחרי פתיחה זה שבוע ארוך של שינה. אני הייתי כל כך עייף אחרי הפתיחה של מקאם, שפשוט ישנתי והייתי עייף ברגע שקמתי ואז כמה שעות אחרי הלכתי לשם שינוי לישון… אחרי זה חיפשתי מה לעשות ונזכרתי בכל מה שחיכה לי על השולחן לרגע שאגמור את התערוכה. התבוננתי ברשימת המטלות והן כולן נראו לי לחלוטין לא מענינות ומאידך דחיפותן הבהבה לי מהשולחן. ניסיתי לקחת משהו לידיים, אבל הכל נראהלי חסר משמעות. מע"מ, מס הכנסה, אגרת טלויזיה, ביטוח לאומי, בחינות של תלמידים, ציונים של סטודנטים, טסט לאוטו, אפילו ביקור אצל הרופא נראה לי לחלוטין לא רלוונטי.
ואז פשוט הבנתי שמה שאני מרגיש זה דיכאון. הדיכאון הפוסט תערוכתי.