בננות - בלוגים / מיכה שמחון / חליפה למכירה במבצע (חלק א') – סיפור
הבלוג של מיכה שמחון
  • מיכה שמחון

    רחוב השומר 15 חיפה   אחוזה, חיפה נוה שאנן, חיפה בי"ס בארי בי"ס עירוני ג' השומר הצעיר נוער הליכוד נח"ל מלחמת לבנון מר"צ גשור אירופה אוסטרליה ניו זילנד תאילנד  יפן ישראל ירושלים אוניברסיטה אגי הרבה הונגריה תעודת הוראה גימנסיה רחביה מ.א. סוציולוגיה ואנתרופולוגיה יוליה קצת רוסיה בי"ס לצילום מוסררה הודו פלורנטין, תל אביב בי"ס לצילום מוסררה בי"ס גבעת גונן בקטמונים ירושלים סיגלית יד אליהו מכללת ספיר בי"ס לצילום גיאוגרפי  תלמה ילין ובאמצע התחתנתי התגרשתי התחתנתי לתמיד ועכשיו אבא טרי לאימרי מלמד באוניברסיטה העברית תעודת הוראה בסוציולוגיה ופסיכולוגיה מלמד במכון הטכנולוגי בחולון ועכשיו אבא טרי לעלמא

חליפה למכירה במבצע (חלק א') – סיפור

לאנתוני, החיט מווארקלה, הודו
 
חליפה למכירה במבצע  –  מיכה שמחון
(חלק א")
 
בערוב היום, הצללים כבר התארכו והשמיים החלו נצבעים אדום וסגול. כבר שעות לא נכנס לקוח. הזבובים השמיעו טרטורם החד-גוני כממהרים לאנשהו ולמעשה מסתובבים באפס מעש באותו מקום. דקות ארוכות התבונן בהם במהלך היום מתוך שעמום וקדרות הבטלה. כדי לחסוך מעט חשמל כיבה את המאוורר והאור ונותר באפילה המהבילה. דימה כי הזבובים משיבים רוח, אולם זה לא מנעו מלהזיע. טיפות היו גולשות במורד צדעיו לפרקים ועדיין נמנע מלהדליק את המאוורר. חישב את עלויות ההדלקה ומצא כי המאוורר הוא לשון המאזניים של יומו. בלעדיו היה מצליח לסגור את היום, אמנם ללא רווח, אולם גם ללא הפסד. המאוור היה צורך חשמל במידה שהיה נגרע לו מן המאזן. הדלקת האור היתה בכלל מביאה לו הפסד ניכר.
הכין את עצמו לקראת סגירת החנות. השגרה הקבועה: איסוף שאריות הבד הגדולות, טאטוא סיבי הבד מן הרצפה, ניגוב מכונת התפירה ושימונה, שטיפת הכלים מארוחת הצהריים במטבחון הקטן, ריקון המאפרה ושטיפתה. מבט אחרון לוודא שהכל נעשה ואחר לכבות את האור, אותו הדליק רק לצורך ביצוע הפעולות האחרונות, לנעול את הדלת, להוריד את תריס הברזל ולשים עליו את שני מנעולי התלי ולנעול בקפידה, לנשק את המזוזה וללכת את מאתיים וארבעים המטרים עד לתחנת האוטובוס הקרובה. כשהאוטובוס הגיע טיפס עליו, התיישב על מושב ריק ונסע לביתו, מרחק עשרים וחמש דקות נסיעה לערך. ירד מן האוטובוס, צעד עוד כמאה עשרים וחמשה מטרים ונכנס לכניסת הבנין, לחץ על מתג החשמל וטיפס שלוש קומות. נעמד מול הדלת מתנשף הסדיר את נשימתו ולקח עוד שאיפה אחת עמוקה וצלצל בפעמון. משנפתחה הדלת, נכנס. כך בעצם יום יום. שגרת חיים עמומה וקהה שאין בה שמחת חיים ואין בה עצב רב. הכל במידתו: כבוי, מכני ובלתי משתנה.החיים היו מבחינתו משהו שיש לעברו, לא לבלוט יותר מידי וגם לא לסבול יותר מידי. חיים במשורה.יתכן שסיגל זאת לעצמו מתחילת דרכו ויתכן שהמרירות המורגלת שלו ילדה תפישה זו אצלו וההרגל נולד עימה כמו שליה שממאנת להישטף, זאת לא נדע. העובדות שהצופה רואה מן הצד מעידות על יצר חיים מאופק, שמנסה לא לנגוס בחיים כדי שלא לשבור שיניים. הצופה אינו יכול לדווח על חיי המשפחה שכן אלה תמיד נותרו סגורים בפניו, זאת כמובן פרט לפעמים שבהן יצאה המשפחה מן הבית, למשל לביקורים בקניון. וגם אז אופן הבילוי היה קבוע: שקית פיצוחים מעורבת מאתיים גרם, מעט קניות בעיקר של כלי מטבח או בגד במבצע והסצינה הרגילה ליד בית הקפה. האישה מציעה לשבת לקפה והוא פוסק: "נשתה בבית, חבל על הכסף". הם יוצאים מן הקניון, עולים בדממה על האוטובוס ונוסעים לביתם בשיכון. בדרך אין הם מחליפים מילים רבות מהדרוש ובעיקר כאלה המסכמות את קניותיהם. אין הם נוגעים זה בזה לא בידיהם ולא בחיבוק ומלבד מגע גופם בעת שחולקים את ספסל האוטובוס אין ביניהם מגע כלל ובהחלט לא משהו העשוי להעיד על תשוקה או יצר. ובכל זאת, ניכר באשה, למרות ההרגל, איזה תסכול קטן, נצוץ תקווה שגדל וכבה כל פעם מחדש מול בית הקפה. היא חווה את סצינת הקפה כנקודה שבה חייה עשויים להשתנות, לחזור על עקבם ולקחת מסלול נכון יותר. וכך היא חשה מחדשאת אכזבתה המורגלת בפתח שערי גן העדן של הקפה. מבחינתה, בית הקפה, בעל חזות הפלסטיק, חסר הטעם, שאין כל התאמה בין שולחנותיו וכיסאותיו, שיש בו יותר מידי בוהק: בוהק רגלי הניקל של הכיסאות ומסגרות מקררי העוגות, בוהק כלי הנירוסטה ולבושן החדש והזול של הנשים היושבות ליד שולחנות הפורמייקה, בוהק החלום על חיים אחרים שלעולם לא יוגשמו ולא יתקיימו מלבד בתוככי אותו קפה פתוח טיפוסי כל כך לקניון פרברי, שאין ולעולם לא יהיה בו ייחוד. ועדיין כל חייה תלויים בהחלטה להיכנס לתוך בית הקפה הזה, לשבת על כסאות הניקל בריפודי המשבצות האדומות לבנות, ליד שולחנות הפורמייקה הזולים ולהזמין בשיכול רגליים: "קפה הפוך". לצלילי המילה הזו עולה בה רטט המעיד על כמיהתה לחיים אחרים, כאילו ממנו יתהפכו כל חייה וישקקו שאון העיר המבלה וירצדו באור יקרות ותדע אף היא טעמם של החיים הטובים. והנה גם הפעם , לא. אולי בפעם הבאה.
והוא "חייט העיר", הוא אינו רוצה לחרוג. "הרגלים קבועים נותנים בטחון בחיים", כך היה אביו עליו השלום משנן באוזני בנו בן החמש עשרה, העובד עימו ולומד ממנו מקצוע, "עשה לך הרגלים קבועים ולא תשכח דבר". כנער היה משתדל ככל שיכל להשביע רצון אביו, שזכרו היה שמור עימו כאדם מצליח, גבר בעמיו הזן ומפרנס את משפחתו בכבוד וברווחה משביעה. ברם, לא רווה הצלחות, לא כנער ולא בהמשך חייו אחרי מות אביו.היה שוכח שלבים בעבודה, מקדים מאוחרים ומאחר מוקדמים. היה מתרשל במדידה ואץ לגזירה, ומוצא שגזר קטן מידי, סופג גערות אביו באהבה ובתסכול. רצה לשמחו ונמצא מבזבז חומר יקר. אביו, שהיה חייט מוצלח ורב מוניטין היה גוער בו ואומר: ממך, כבר שום דבר לא יצא" והמילים כמדקרות היו פולחות את לב בנו שככל שהיה מתאמץ יותר היה נכשל יותר וככל שהיה נכשל יותר היה מתעקש יותר עד שמצא עצמו יום אחד, יום ארור אחד, בעל החנות. זה היה היום שבו סלומון, "חייט העיר" נדרס למוות על ידי סוסו האפור של הירקן, שנטרפה עליו דעתו, אולי מן הזבובים שטרדו אותו ולא הניחו, ובריצת אמוק נטולת רסן דהר במורד הרחוב ורמס כל מה שהיה בדרכו. סלומון, שהיה ממהר בדרכו לחנותו ובידיו גליל בד משובח, "מציאה מן המציאות", איתרע מזלו ומסלולו הנחפז הצטלב בזה של הסוס, מוכה הטירוף וכך נרמס למוות בתחילה תחת פרסות הסוס ואחר כך מתחת לגלגלי העגלה עמוסת הירקות. גליל הבד כבר לא צלח לכלום אחרי שספג את דמו של סלומון החייט המדופלם,שנצמד אליו כמסרב להיפרד מן המציאה. הידיעה על מותו מצאה את בנו יושב בגפו בחנות ומנסה לתקן את נזקי הגזירה הרשלנית שלו. השחרור, שקיבל מן הצורך לספר לאביו כיצד הרס עוד יריעת בד משובח, קיבל ביטוי אוטומטי באנחת רווחה, שהפכה כמעט מיד ליבבה מתמשכת, שקיפלה בתוכה את כל הכאב האפשרי. הוא איבד את אביו הנערץ, אבל גם את היכולת לעשות עוד טעויות וללמוד את המקצוע. ידיעה ברורה וחדה פילחה את בטנו: עכשיו תורו לפרנס ולזון את אימו ואחותו. נגמר תפקידו כשוליה. החלה עונתו כ"חיט העיר".
 וכך, בדוחק, נכנס לנעלי אביו. אפילו לא החליף את השלט. בתחילה נטו לו תושבי העיר, מוקירי אביו, חסד והמשיכו להזמין אצלו חליפות משל היה אביו, ולעתיד לבוא, עת כשל להוציא עבודה ראויה מתחת ידיו, החלו מתמעטות ההזמנות ומידלדלים הקונים ובנו של חייט העיר הפך למתקן בגדים, מקצר מכנסיים ומחליף רוכסנים. לעיתים אף ניאות לקבל עבודות גיהוץ ובלבד שיצליח לפרנס את אימו ואחותו ומאוחר יותר את אשתו ובתו. בזמנים קשים ניסתה אשתו לשכנעו לסגור את החנות, אולם ללא הועיל. הסביר שזה היה רצונו של אביו עליו השלום ובעומדו מול ברוך דין אמת לא יוכל להצדיק את בגידתו בזכר אביו. הוא מחויב להמשיך את מפעל חייו. בהתעקשותו דן את עצמו ובנות ביתו לחיים דלים של צייקנות מרובה והתחשבנות על כל פרוטה. יש לומר לזכותו, כי כך הצליח לצוף מעל המים ולפרנס מתוך חנות אביו את ארבע הנשים בחייו, כל אחת בתורה. התגאה בכך שאשתו לעולם לא היתה צריכה לעבוד אצל זרים וכי עמד לו כוחו לפרנסה כפי שהתחייב בכתובתה. האמת צריכה להיאמר שבכדי לעזור בפרנסה טיפלה בכמה תינוקות לאורך השנים. הוא מעולם לא התיחס לכך כעבודה, למרות שתודות לה חיתה המשפחה ביתר רווחה והיו אפילו מספר חודשים קשים שאלמלא הכנסה זו היו סובלים חרפת רעב, אולם היא לעולם לא הזכירה זאת כדי שלא לפגוע בו והוא התעלם מכך בשל גאוותו.
יתכן ששגרת חייה של משפחת לוי היתה נמשכת כך עד לזקנה ללא הפרעה ולעולם לא היינו מגיעים לכתיבת סיפור זה, אלא שיד המקרה בחשה היטב והולידה השתלשלות מקרים זו, שטרפה את דומית הקיום המהוהה של המשפחה ובעיקר את זו של מואיז. 

(חלק ב" יתפרסם בפוסט נפרד בקרוב)

תגובה אחת

  1. כתוב יפה מאד מיכה.

    ורציתי למסור תנחומים. איתך באבל ובכאב.

    נדב

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למיכה שמחון