המצפון לא נותן לברוח

בד סגול משובץ ואחר פרחוני, פרחים עמומים על רקע צהוב בהיר,

אימי לא אומרת דבר כשאני לוקחת אותם מהארון שבו הם מוחבאים שנים על שנים,

מצוקתה חוסכת ממני את המילים הרגילות,

חיצי רעל קטנים שמשאירים סימנים על הזרועות ועל כפות הידיים,

עכשיו היא שותקת ואני לא יכולה לעצור את שטף המראות השתוקים שבתוכי,

שורות צפופות בלי כל סדר הנראה לעין, שרק בעיני הן סדורות,

מטעים של עצי רימון ואבוקדו המתפקעים מפריים,

בכל פעם שאני מסתכלת צומח עוד עץ ונושבת רוח,

אימא ממשיכה לשתוק, מוזגת קפה לספלי חרסינה קטנים, מגישה עוגות שמרים

ועוגיות חמאה מעשה ידיה, אני שותה קפה ולא אוכלת,

מניחה את הבדים בשקית ניילון דקה והחוצה, לגן,

דשא יבש של אוגוסט ושיחי שיבא ומרוה משולשת,

נוף ילדותי שאיני מעזה לפקוד יותר מפעם-פעמיים בשנה

כי זה כואב מידי להיזכר, שום דבר אף פעם לא היה שמח, לכן עדיף שלא לראות,

אבל עכשיו, כש/מצבה הולך ורע, לא תהיה ברירה אלא לבוא לבקר,

מה אפשר לעשות, המצפון לא נותן לברוח.

(15 לאוגוסט. טבעון).