בננות - בלוגים / / הנה באה הרכבת
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

הנה באה הרכבת

 

 

ביום חמישי אמר לי שין, האיש שלי: "כדאי לשכוח מהדו-אופנית, אם את לא רוצה לבלות הן את הלילה והן את הבוקר שאחריו בפקקים".
לא ממש אהבתי את הרעיון, בעיקר לאור הזיכרון של יום חמישי הקודם, שבו נאלצתי להיכלא עד היעד בחברה צפופה של חיילים מיוזעים וקרינולינות לחות בשל הפסקת חשמל ברכבת ישראל. אז ביום חמישי, ב-15:20, הוא לקח אותי לרכבת בתל אביב. שאל אותי: "מתי הרכבת שלך?"
עניתי: "כתוב באתר שלהם שב-15:40. אוף אתך, למה כל כך מוקדם אתה לוקח אותי? שונאת לחכות סתם בתחנה".
אמר: "את תמיד מאחרנית כזאת. יותר טוב לך שאביא אותךב זמן מאשר תצטרכי לרוץ אחרי הרכבת. זה לא נעים, את יודעת, מזיעים, הפריזורה מתפרעת. קחי ת'זמן, קני לך כרטיס בנחת, תמצאי לך את המקום שלך, אפילו תקראי עיתון".
אמרתי: "עזוב, חבל על הזמן. כבר קניתי בשבוע שעבר, על פי המלצתך, מינוי ל-10 נסיעות. אין לי איך לשרוף את הזמן באשנב המכירה של הכרטיסים".
אמר: "מילא, הגענו. יאללה, תתקשרי אליי כשאת מגיעה. והיזהרי לבל תיתפס שמלתך בדלת".
נזהרתי.
הלכתי לרכבת. מרחוק אני שומעת אותה מגיעה. עד שהגעתי, היא כבר חנתה ברציף. חשבתי לי: הו, איזה יופי! הרכבת הקדימה ב-10 דקות. תמיד היא מאחרת, הפעם לשם שינוי היא מקדימה. מצוין. אפילו רצתי אליה, כי היא כבר הייתה ממש ממש על סף המראה.
הגעתי מתנשמת ומתנשפת עם כל הקרינולינות שלי והתיקים של סוף השבוע והעבודות והדפים וניירות שלקחתי לעבור עליהם בשבת. התרווחתי על המושב מול חיילת שזופה למדי ואיש צעיר מקריח עם עניבה ומשקפי "תעזבו אותי בשקט" שהוא באותו רגע הסיט אל הראש. וגלוי עיניים סטייל.
יושבת, מסתכלת בחלון, הרכבת עוזבת את הרציף ומפליגה צפונה.
אחרי 15 דקות בדיוק מתקשר צ'רלי. קבענו לדבר, ואצלו קבענו זה קבענו. אומר: "איך שאני מכיר את רכבת ישראל, עוד לא עזבתם את הרציף. ככה זה, אין על מי לסמוך".
אמרתי לו: "תתפלא. לא רק שלא איחרה, אפילו הקדימה ב-10 דקות".
צ'רלי לא ממש לקח את זה ללב, אבל אמר: "מוזר. איפה את יורדת?"
הסברתי: "השארתי את הכרכרה הישנה בנתניה. עכשיו ספר מה שלומך"
עוד אנחנו מדברים, ואני מסתכלת בעד החלון ורואה שאנחנו מתקרבים לנתניה. אני רוצה לקום על רגליי, לקחת את התיק, לגשת לדלת, והנה אני רואה שנתניה מתרחקת, חולפת על פניי דרך החלון ונעלמת לה בדרום.
היי, מה קרה לנתניה?
צ'רלי לא מבין: "מה קרה לה?"
אני מדווחת: "היא חלפה עברה לה, והרכבת ממשיכה לנסוע".
החיילת מולי מבארת: "זאת רכבת שלא עוצרת בנתניה".
אני משתנקת: "לא עוצרת בנתניה? למה, לאן היא ממשיכה, לבירות?"
החיילת מסבירה בסבלנות: "זאת רכבת ישירה לבנימינה".
כאילו שבנימינה זה מקום כזה חשוב, יותר מרכזי מנתניה.
האיש עם המשקפיים על הראש מהנהן. הוא בעיצומה של שיחה סלולרית.
אני נזכרת בצ'רלי שבסלולרי איתי, ומתנצלת: "חייבת להתקשר לשין לספר לו על השינוי בתכנית".
מבין.
מנתקת.
מסתכלת דרך החלון, לא יודעת איך לבלוע את הצחוק. כי ככה זה, בן אדם כשהוא לבד מתבייש לצחוק.
אבל זה לא מחזיק הרבה. במהרה התפוצצתי לי שם, התבוססתי בצחוקי על ספסל הרכבת, ולא היה לי אכפת משום דבר. כאילו אין לי מה לעשות ביום חמישי העמוס אחר הצהרים אלא לטעות לי ברכבת ולשבת על כיסא מול חיילת ואיש קירח ולצחוק את עצמי לדעת.
כאילו אין.
מתקשרת לשין אישי, נושמת עמוק, משתדלת לבלוע את הצחוק. ברגע שהוא אומר "הלו" אני כבר משתנקת שוב, מתגלגלת לי שמה, וההוא עם העניבה מולי לא יודע לאן לקחת את המבט שלו. נראה קצת מטרף הקטע הזה בעיני זרים.
שין שואל אותי מה קרה.
לא יכולה לענות.
הוא משתדל: "ניסיון קטן. שתקי שנייה עם הצחוק הזה, תגידי לי מה קרה".
אני משתדלת: "שין, אל תשאל מה קרה לי"
ושוב הצחוק גובר עליי.
הוא מנסה שוב: "בבקשה, תהיי רצינית לשנייה, תגידי מה קרה".
אני שוב משתדלת: "שין. עליתי."
וכבר לא משנה שאני צוחקת עד כלות הנשימה, הבנאדם הבין. איך אני יודעת? כי גם הוא שמה, בצד השני של הקו, כבר צוחק כמו אנלוידת מה.
"איך אתה יודע?" (את זה שאלתי אותו אחרי יומיים בערך, כשנרגעתי)
אמר לי: "נו מה, אמרת לי שהרכבת הקדימה, אחר כך אמרת את המילה עליתי. מכיר אותך. מה כבר יכול להיות? עלית על הרכבת הלא נכונה".
טוב, הוא כבר הבטיח להתקשר לגן שאני מאחרת, שהילדה הקטנה שלי לא תחכה בשער כמו ילדה מסכנה שאמא שלה עלתה על הרכבת הלא נכונה ביום חמישי אחר הצהרים. וכבר תמונתה של אורה מאורה הכפולה יושבת על המזוודה שלה בתחנת הרכבת בציריך עולה לנגד עיניי ואני מוחה דמעה. של צחוק. אני חושבת.
אני מנתקת את השיחה, מסתכלת בחלון, מסתכלת באנשים, מסתכלת בספסלים, לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
שואלת את החיילת מולי: "יש לך אולי לוח רכבות?"  
בחיוך של דיילת היא שולפת מתיק החיילות המצועצע (בזמני הם היו אחידים) חוברת עם תמונה של רכבת.
אני לוקחת את החוברת, מסתכלת עליה מימין לשמאל ומשמאל לימין ומלמטה לאחור ולא מוצאת את עצמי. בערך כמו הגרוזיני שקורא את העיתון הפוך "כי ככה קניתי אותו".
היא נראית כבר קצת מרחמת, שואלת אותי אם אפשר לעזור, ואני בשמחה מפקידה בידיה את החוברת.
מסתבר, לפי דבריה, שתהיה לי שעה לשרוף בבנימינה על הרציף.
שיהיה.
רק שלא ידעתי שבנימינה כזאת רחוקה.
שם בבנימינה הרכבת עצרה. אני התקשרתי לגיסתי וסיפרתי לה מה היה והיא מיד צחקה: "בחיי, המפוזר מכפר אז"ר את, רק הפוך".
אחר כך התקשרתי לברטה, צ'רלי ואמא שלי. כמה שיותר ירחמו עליי – יותר טוב.
חיכיתי חיכיתי חיכיתי חיכיתי
וכל זאת בשמש הקופחת של אחר הצהרים חמישי, בין ברוש מאובק לדקל מאובן, ושום דבר לא קורה שם. רק אני והטלפון ושלושה חיילים על הרציף והצחוק שלי, שמחריד את הציפורים על המסילה.
אחרי שעה בערך הגיעה רכבת חדשה.
שאלתי אישה אחת: "זאת הרכבת לנתניה?"
"כן".
עליתי.

אולי זה נראה רומנטי. רק שאני הייתי שם לבד

 
התיישבתי מול חיילת.
ליתר ביטחון שאלתי גם אותה אם זו הרכבת לנתניה.
הסתכלה עליי, סופיסטיקייד כזותי, ואמרה תוך קריצה: "אני מקווה. או שכולנו טועים".
לא ידעה למי היא אומרת.
 

 

 

16 תגובות

  1. חני לבנה

    נהניתי צחקתי, עשית מטעמים מנסיעה אחת פשוטה,

    • חנה טואג

      משעשע ומצחיק. מזל שזו רק רכבת ולא מטוס…

      • סיפור שקרה באמת, ולא אנקוב בשמות: אחד הבוסים מעברי היה מאוד מבריק. באחד משדות התעופה מהם היה צריך לחזור הביתה השתרך תור ארוך לדלפק של אלעל. פתאום ראה שנפתח דלפק סמוך. מייד עקף את כל ה"פראיירים", התייצב שם ראשון. עלה למטוס בשמחה, מצא את מקומו ונכנס למוד שינה. כמה דקות לפני ההמראה עוד היה איזה ויכוח על דאבל סיטינג במטוס, אבל הנוסע שטען לבעלות על המושב הועבר למקום אחר והטיסה המריאה. הנוסע שלנו חזר למוד שינה והתעורר כאשר נתבקשו הנוסעים להתכונן לנחיתה.
        מטוס נחת. בוסינו היקר לוקח את תיקו, יוצא אל עבר כבש המטוס וממצמץ בעיניו בבלבול.
        "ברוכים הבאים לאתונה" מברכת אותו הדיילת, ומסמנת לו שעליו לרדת עכשיו, ולא לעכב את כל תור הנוסעים שמאחוריו…

        • אור-טל, גדול.
          אם כי תמוה, אין אנשי ביטחון במקום כזה?

      • חנה, היה לא מזמן בחדשות אייטם על גברת שאיחרה למטוס ו- איך אומרים? – פצחה בהיסטריה. ראית?

    • חני, שמחה שנהנית. מהבאסה של אחד באה הסבבה של האחר, כך אומרים

  2. אני רואה את עצמי עושה את אותה טעות בדיוק. צחוק הוא באמת התגובה הנכונה.
    (דווקא רכבת היא כלי התחבורה האהוב עלי) אולי כי רק לאחרונה יצא לי לנסוע בה יחסית הרבה. ככה זה כשירושלמים לשעבר.

    • ג'וליאנה, באמת מזל שזו לא הייתה נסיעה ברכבת לירושלים.

  3. איזה הומור! איזו כתיבה! אני מרבה לנסוע ברכבות לנהריה, ובכל זאת קרה לי שחלמתי ולא ירדתי ביעד.זה מביך ומצחיק, כי הרכבת עצמה היא מין אנכרוניזם בנוף… משהו פסטוראלי.

    • סבינה, את מזכירה לי עוד משהו מצחיק (בדיעבד) שקרה. באמת ברכבת לנהריה. אולי אספר אותו בקרוב, תודה שהזכרת לי

  4. לא רכבת אלא אוטובוס, ולא בנימינה אלא רמת-גן, אבל בכל זאת כבר קרה שמצאתי את עצמי מחכה בתחנה לאוטובוס שיחזיר אותי כל הדרך לאיפה שבאמת רציתי להגיע.

    • אויש, נעמה, גם זה הזכיר לי משהו דומה עם אוטובוס.
      מסתבר שלא פעם ולא פעמיים ולא לאחד ולא לשניים קורה שמתבלבלים.
      וזה עוד בארץ שלנו, כשאנחנו מכירים את היעד וגם את השפה

  5. נו באמת, רכבת ישראל?? מקדימה??
    גם ככה לוח הזמנים שלה הוא בחזקת המלצה כללית בלבד והנהגים עושים מה שהם רוצים (כולל שביתה ספונטאנית). אז להקדים??
    חחחחחחחחחחחחח

  6. משעשע – ובעיקר, עשיר בתאור ומעניין בפרטים.
    כתיבה שוטפת, הומוריסטית ומעניינת.
    טעם של עוד.

  7. למזלי, בעלי והילדים אינם כאן כרגע. אם היו פה בזמן שקראתי, היו תוקעים בי את אותו מבט שתקע בך הממושקף. מה שקורה אגב, לא מעט. משהו פתאום מצחיק אותי (ורק אותי), ולא משנה כמה אתאמץ, לא אצליח להחניק את הצחוק. אני מתגלגלת מצחוק, מתפקעת כמו משוגעת, עד שכולם שואלים את עצמם מה יש לדבילית.
    אם מול זרים מוחלטים או מול בעלך, לכי תפטרי מההרגשה המטופשת, שכאילו לעשות לך דווקא, רק מתדלקת לך את הצחוק.

© כל הזכויות שמורות להדס מטס