במשך יותר מחודשיים סבתא שלי נאבקה על כל נשימה במחלקה לטיפול נמרץ. אני יודעת שזה קורה הרבה, קורה הרבה בחורף קורה הרבה בחורף לאנשים זקנים, אבל בכל זאת כהספתה הפרטית שלי מתנדנדת על הגבול הדק בגלל סתם דלקת ראות (בעצם לא משנה בגלל מה) זה הופך לי את כל סדר היום והמחשבות.
בשבת כשרצינו לבוא אמרה יהלומינה: "אין שום טעם. זה רק יפריע. גם ככה בקושי נותנים להיכנס, והיא לא תדע שבאתם".
עד שכבר לא יכולתי לחכות עוד, ובשבת אחת החלטנו שלא משנה מה – באים.
באנו.
שמריהו ויהלומינה לקחו אותי איתם, וגם את סבא. ש' הלך לטייל עם הקטנה, לחפש רקפות. מצאו.
יהלומינה אמרה לשמריהו: "תיכנס אתה ראשון, שתגיד לנו איך היא".
נכנס.
חיכינו.
שטפתי ידיים בסבון. לא היה לי משהו אחר לעשות.
חיכינו.
בסוף נכנסנו. אמרה לי יהלומינה: "זה לא קל. אבל לפחות ביומיים האחרונים היא ערה ואפשר לדבר איתה. היא לא יכולה לדבר, אבל היא שומעת".
נכנסנו.
מה אני אגיד לכם? אם הייתי הספתה שלי ולא אני בעצמי, הייתי אומרת וֵיי זְמיר. אבל זאת אני. אז נכנסתי ובלעתי כמה דמעות ולקחתי את היד שלה.
שמריהו אמר: "אמא כועסת".
התרעתי: "מי הרגיז אותה? שייזהר ממני!"
שמריהו אמר: "זה לא משנה. אם היא כועסת זה כבר משהו. זה אומר שאכפת לה".
חננה שכמותי. עמדתי שם, החזקתי את היד שלה, אמרתי לה שהיא תהיה בריאה, שהרופא אומר שהיא משתפרת, שאני מתגעגעת אליה. דיבורים כאלה של חננה.
גם יהלומינה הייתה חננה למדי, אבל שאלה את ספתה מה היא רוצה והצליחה להבין שהיא רוצה מסרק.
|
ספתה – יותר צעירה וממש לא כועסת. נכון שהיא חמודה? |
סבא אמר: "שטויות. מה פתאום מסרק כשהיא ככה עם כל המכשירים?"
שמריהו צחק.
אבל ספתה ליטפה את היד של יהלומינה כשהיא סירקה אותה.
גברים. הם לא מבינים דברים כאלה.
סבא פותח את התיק שלו, מתחיל להוציא כל מיני קופסאות של קרמים. כל אחד הוא מראה לספתה והיא מנידה קלות את הראש בהבעה עייפה. סבא אומר באכזבה בכל פעם: "זה לא זה".
אני מתעניינת: "מה אתה עושה?"
אומר: "בפעם שעברה חשבנו שהיא אמרה שהיא רוצה קרם. אני חשבתי שאני מתבלבל, אבל גם שמריהו שמע משהו כזה. אז נכנסתי לפרפורמריה, קניתי לה כל קרם שראיתי. את רואה?" ומראה לי חמש קופסאות שונות של קרם עיניים וקרם צוואר וקרם יום וקרם לילה וקרם נגד קמטים (נו במת….)
עד סוף הביקור עמדתי שם והחזקתי את היד שלה. ובעיקר שתקתי.
את זה שאני חננה כבר אמרתי?
אחר הצהרים הופיעה לינדה בלנטיס.
עם אוטו מלא חברות צחקניות היא הגיעה, השאירה אותן בחנייה, ורצה על הפלטרפורמות שלה לטיפול נמרץ.
אמרו לה כשנכנסה: "נגמרה שעת הביקור".
אני הייתי מסתובבת וחוזרת הביתה.
היא אמרה להם: "אבל זו ספתה שלי שמה, ואני באה מרחוק. כבר שבועיים אני יודעת עליה רק מהטלפון ו…"
היא המשיכה לדבר, אבל הם כבר פתחו לה את הדלת, נתנו לה לעבור. אמרו לה: "אבל רק שבע דקות!" היא נשארה שם עוד דקה או שתיים לסיים את הנאום, ואחר כך רצה פנימה.
הגיעה לטיפול נמרץ כמו גדולה. אבל איך שהיא נכנסה כמעט חטפה התקפת לב.
הכניסה את היד מהר לתוך החולצה, לחצה טיפה את הלב, החזירה אותו למקום שלו והמשיכה לצעוד כאילו כלום. אפילו לא שכחה להסיר משקפי שמש.
הגיעה אל ספתה, אמרה לה: "ספתה! שלום! התגעגעתי אלייך! בקושי רואים אותך פה עם כל הצינורות!"
אחר כך שאלה: "נו, ספתה, איך הצבע החדש בשיער שלי?"
וספתה, שלא יכלה להזיז את השפתיים אפילו בשביל חיוך, עשתה לה עם היד תנועה של יופי ואת נראית מצוין. זאת תנועה שהיא עושה גם בימים כתיקונם, אז מכירים אותה.
וכבר לינדה מוציאה מתוך התיק שלה צעיף בצבעים פסיכדליים, אומרת: "ספתה, הבאתי לך מתנה". ועוטפת אותה ככה על הראש והצוואר בין כל המכשירים והחוטים והצינורות.
אחר כך היא שואלת את ספתה אם היא רוצה קצת סומק, וכבר מוציאה את הפודרייה שלה מהתיק, אבל ספתה עושה לה תנועה של "עד כאן", ולינדה בלנטיס מחזירה את הפודרייה, ובאותה תנועה שולפת מהתיק שלה צנצנת קטנה עם ג'ל ירוק מנצנץ. "תראי, ספתה", לינדה בלנטיס אומרת לה: "את מכירה את המודה הזו? ג'ל נוצצים ירוקים שמורחים על העפעף. זה מאוד סקסי ספתה, נכון? ויש לזה גם ריח טוב".
ולינדה בלנטיס פותחת את הצנצנת, מביאה אותה אל האף של ספתה, ופתאום נזכרת ואומרת: "טוב, גם ככה לא תוכלי להריח עכשיו. אבל ספתה לוקחת את היד שלה, מכניסה שתי אצבעות לתוך הצנצנת, לוקחת ג'ל ומורחת בו את היד שלה.
"אהההההההה, רצית קרם ידיים" לינדה בלנטיס אומרת בסיפוק של מי שפתר תעלומה יוקרתית במיוחד.
ספתה מהנהנת.
אחר כך האחות אומרת ללינדה בלנטיס שהיא צריכה ללכת הביתה, ולינדה מנשקת את הספתה על היד, והולכת.
בערב יהלומינה ושמריהו ביקרו שוב את ספתה ביחד עם סבא. שיגרה כזו שגיבשו להם. אנחנו פגשנו אותם בארוחת הערב, אחרי שהם חזרו משם. ומה אנחנו רואים? שמריהו מלא נוצצים ירוקים על הלחיים, יהלומינה עם נוצצים על המצח, סבא מנצנץ בכל החולצה והידיים והלחיים והצוואר ובעיקר האוזניים.
שאלנו אותם: "מה קרה?"
כי הם נראו נוצצים ושמחים כאלה, וענו: "ספתה משתפרת. היא כבר תקשרה איתנו, גם ליטפה".
מרגש, עדין ויפה.
תודה יעל
מקסים!
מיכלי }{
וואו הדס מקסים…..
מרגש ביותר…
ספתה ז"ל היתה אישה מקסימה…
איזה כיף לראות אותך כאן!
תודה
כתיבה יפה, חסכנית ומסקרנת לקרוא עוד
איריס תודה לך
מקסים ומרגש
מקווה שספתה מרגישה יותר טוב
חם ואמיתי. הספתה באמת נראית חמודה, ומשהו בחיוך שלה דומה לשלך, לפחות ע"פ התמונות. אגב, תודה על תגובתך לפוסט האחרון. איך הרגשתי? אף לא שמינית ממה שהרגישה אימי.
עדיין חשים שהרגשת עמוק מאוד.
אורית, למען האמת,
ספתה עברה לעולם שכולו טוב
אומרים שטוב שכך
🙁
מלא אהבה . ויי זמיר זה רומנית באידיש?
מירי, לא חשבתי על זה
אם זה ברומנית או יידיש
אבל את כנראה באזור הנכון
יש פה יותר מסיפור משעשע על הספתא… שיעור אנושי חשוב עובר בין הצחוקים.
תשמע, אמיר,
בכל צחוק יש גרעין של משהו
אני מניחה שלינדה תפקדה בתור ליצן רפואי
זה ביידיש!!
וי זמיר = ווי יז מיר. יידיש. בעברית:ווי לי.
תודה, תמיד הבנתי את הביטוי מההקשר, עכשיו אני גם יודעת את משמעותו מבחינה מילולית
כתיבה יפה. את צריכה להיות סופרת את יודעת 🙂
תודה הדס (אגב את מופיעה ביום העצמאות?)
בהחלט,
מטס הצדעה חגיגי בשמי ארצנו
איי נואו וור יו ליב
בכל מקרה שמתי יריעה צהובה בוהקת על הגג שתעזור לך להפציץ..(מתוקות פצצות אוהב..)
(הבדיחה שלי על יום העצמאות קצת מיצתה את עצמה לא? מוציא אותה לפנסיה..)
ביי
יוסית
יריות צהובות, אני אזכור
יופי של סיפור . כנאה שאישה כל עוד היא חיה צריכה קצת קרם. ככה זה.
אילנה, זו תובנה שתמיד תלך איתי. כל השנים שאנחנו מתמרחות כנראה נכנסות לנו לאנשהו במוח
בוקר טוב השעה חמש בבוקר ואני בוכה בלי הפסקה אני לא יודעת למה אולי כי
לא יודעת ……….
זה יפה יפה עד מאוד הדס נשיקות
מירי
🙂
חמש בבוקר זו שעה מאוד שקטה לבכות בה.
כבר נעלת את נעלי ההתעמלות?
אחותי, אין… אין עלייך!