בננות - בלוגים / / מקום שני
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

מקום שני

 

מהתחלה ידעתי שמשהו לא רגיל בשבת הזאת. כשהתעוררתי היה שקט, וזה אומר שאבא לא ישן. אחרת הבית רועד מהנחירות שלו עד עשר כמעט כמו שהוא רועד כשאני עושה את העשר קפיצות עם ברכיים לבטן כמו שהוא אומר לי בטלפון לעשות בכל יום כשהוא מתקשר מהעבודה בצהרים.
 
בפרקים הקודמים: לבן בעיניים

ועכשיו:
לא יכול לישון, האבא הזה, כבר כמה ימים. לא יודע מה קורה לו. ברגע שפתחתי את העיניים ראיתי אותו יושב על כיסא ליד המיטה ומסתכל עליי. חייכתי אליו והוא אמר לי שהיום התחרות. ועוד לפני שהספקתי ללכת לעשות פיפי הוא אמר לי: "תדע שאני גאה בך מאוד. ואם יבוא לשם ילד עם חגורה צהובה, שתדע לך שזה אומר רק דבר אחד: שאין לו חגורה והוא לקח אחת בהשאלה מאח שלו הגדול. זה הכול". ואחר כך בא אליי כשצחצחתי שיניים ואמר לי: "אני סומך עליך, אני יודע שתכסח את כולם". שטפתי את המברשת, החזרתי אותה למקום, הרמתי את העיניים, ואמרתי לו: "אבא, אני חושב שלא כדאי שנלך לשם. אני בטוח אפסיד". והוא בלע את הרוק שלו. אחר כך אמר: "התנהגות ספורטיבית זה דבר מאוד חשוב. גם אם לא תנצח העיקר שהשתתפת בתחרות והעיקר שאבא אוהב אותך מאוד. וגאה בך". אני ידעתי שזה לא נכון, כי ביום שישי אח שלי הגדול זכה במדליית זהב בכדורסל ואבא הראה את המדליה לכל מי שהוא פגש במעלית.

 
*
 
לבשתי את הפיז'מה הלבנה עם החגורה הלבנה. לי קנו חגורה במיוחד, כי אח שלי הגדול אין לו חגורה של ג'ודו, ולא חשוב באיזה צבע. הוא בחוג כדורסל. אח שלי הגדול לקח את מצלמת הווידאו, אבא נישק את אימא על המצח והבטיח לה שיחזור עם ניצחון, ונסענו שלושתנו באוטו החדש של אימא למקום של התחרות.
 
*
 
האולם היה גדול והיו בו מזרנים גדולים פרושים. קצת נבהלתי – הבנתי שאבא שלי לא ישב לידנו כמו בשיעורים הרגילים, כי המון הורים ישבו על ספסלים במדרגות, לא כמו בשיעור רגיל, וגם כי איציק המורה לא לבש את הפיז'מה הרגילה שלו עם החגורה השחורה, אלא מכנסיים שחורים, חולצה לבנה ועניבה. אבא אמר לו: "איציק! לא הכרתי אותך בבגדים!" וכל הגדולים צחקו.
איציק אמר לי לשבת על המזרן, ואח שלי הגדול אמר לאבא שהוא מצא להם מקום טוב למעלה. ואז קראו לכל ילד ברמקול ואמרו לו לשבת על מזרן אחר, והייתי צריך לעזוב את אבא. הוא התכופף אליי ואמר לי לא לפחד מכל הילדים, גם לא מאלה עם החגורות הצהובות, והזכיר לי שהם סתם ילדים מסכנים שלא הייתה להם חגורה אז הם לקחו מאח שלהם. אח שלי הגדול אמר לי משהו סודי שרק הוא אומר לי אז אסור לי לגלות, ואבא לא הבין למה אני מחייך פתאום.
 
*
 
כשקראו לי ואני כבר עמדתי לקרב אבא פתאום הופיע לידי. הוא התכופף לאוזן שלי ואמר לי שהילד השני יותר נמוך ממני אז בטוח אני מנצח אותו. לא אכפת לי שאבא שלי בא עד למקום של הקרב, כי הורים של ילדים אחרים צרחו וקפצו והשתוללו, אז אם זה כל מה שהוא עושה, לפחות אני לא צריך להתבייש מהמעשים של עוד מישהו חוץ משל עצמי.
זה היה ילד ממש חלש. כאב לי, אבל ניצחתי אותו, ולא בכיתי בכלל, כי כשהרמתי את הראש ראיתי את אח שלי מצלם אותי ואת אבא עם הבטן הגדולה שלו עולה ויורדת מהר, ואת המצח שלו רטוב מרוב זיעה.
זה היה יום כזה טוב ואבא כבר אימן אותי הרבה, אז גם את השני ניצחתי בלי בעיה. זה מה שאמרתי לאבא. האמת היא שפחדתי ממנו, ואחר כך כשריתקתי אותו למזרן והוא התחיל לבכות כמעט בכיתי גם, אבל רק כמעט, כי אז ראיתי את אבא הגדול שלי עומד ומרים ידיים למעלה ומסתיר לכל הקהל את הילדים שלהם.
 
*
 
אחר כך הייתה הפסקה וראיתי את אח שלי הגדול עוד יושב שם ומצלם ואת אבא שלי מסתובב בין כל המדריכים (ידעתי שהם מדריכים לפי שהם כולם כמו איציק לבשו מכנסיים שחורים וחולצה לבנה ועניבה) ומחייך אליהם ולוחץ את הידיים שלהם, ובכלל שמח כמו שרק אבא שלי יכול להיות שמח רק כשאח שלי הגדול מביא בסוף השנה את התעודה.
 
*
 
הילד השלישי, אחרי ההפסקה, היה גם יותר גבוה וגם יותר שמן וגם הייתה לו חגורה צהובה. אבא שוב ניסה להגיד לי את העניין הזה עם החגורה של האחים הגדולים של הילדים האלה, ואני עשיתי את עצמי שאני מאמין לו, אבל בפנים פחדתי. וזה באמת היה כואב. הילד השמן על ההתחלה ריתק אותי למזרן. זה כאב, וגם יכולתי לראות את הפרצוף של אבא, שכבר לא יחייך ואפילו קצת יכעס. וכשאמרו לילד השני לקום נשארתי לשכב על הרצפה וניגבתי את העיניים בשרוול של הפיז'מה הלבנה. וזה לא היה שרוול רך כמו של חולצה רגילה.
 
ופתאום אני עף באוויר למעלה למעלה בידיים של אבא שלי, והוא מסובב אותי כמו שהוא עושה לי כשאנחנו עושים השתוללות בדשא, והוא מחבק אותי, ונושף לי בצוואר כמו שהוא עושה לי בבית לפני השינה, והוא מדגדג אותי וצוחק ואומר לי: "זכית במקום שני. זכית במדליית כסף. אתה זכית! אתה אלוף!"
אחר כך אמרו לכל האבאים לשבת במקומות שלהם, ולכל הילדים שזכו במדליות לעלות לדבר הזה. אז רצתי ועליתי על הקובייה של הזוכים, ובגלל שרציתי להגיע ראשון עליתי על הקובייה שהייתה הכי קרובה. עמדתי שם וחייכתי לכולם שצעקו. ואז פתאום אבא שלי עוד פעם מופיע לידי ואומר לי בשקט: "אתה מדליית כסף. מה נעמדת על מספר שלוש?" והרים אותי בידיים הגדולות שלו ושם אותי על קובייה אחרת. אחר כך בא איציק המדריך עם עוד שניים, ואחד מהם שם לי חוט מבד עם מדליה על הצוואר וגם לחצו לי את היד כמו לגדולים.
 
*
 
חבל שאח שלי הגדול עוד רק בן 11 ואין לו רישיון. כי אני חושב שאבא רק במזל לא עשה תאונה. כל הזמן הוא דיבר על זה, וכל מי שפגש הוא סיפר לו על המדליה שלי.
בערב אמרתי לאבא ואימא שיתקשרו למורה שולי שתיתן לי מחר בכיתה לספר על חוויות השבת שלי, כי בזמן האחרון היא נותנת לילדים אחרים להגיד אפילו שאני מצביע. אז הם התקשרו אליה הביתה ואמרו לה שאני קיבלתי מדליית כסף ושתיתן לי לספר את זה בכיתה.
 
*
 
ביום ראשון בערב כשאבא הגיע הביתה קודם כול הוא שאל: "נו, סיפרת בכיתה?:
אמרתי: "כן".
שאל: "ומה אמרו הילדים?"
אז אמרתי לו שכולם חשבו שאני גיבור, חוץ מילדה אחת שלא מבינה כלום, ורועי שכטר, שאמר שהמדליה מכוערת.
אבא שלי אמר לי: "אל תקשיב לרועי שכטר. הוא סתם אמר משהו טיפשי שהוא לא התכוון אליו".
אז ביום שני בבית הספר אמרתי לרועי שכטר שאבא שלי אמר שהוא טיפש.
ואז רועי שכטר אמר לי שאבא שלי פראייר. ושהוא יודע את זה כי אבא שלו היה עם אבא שלי בבית ספר וכבר אז הוא היה פראייר.
ואיך שפחדתי להגיד לאבא את מה שרועי שכטר אמר, בסוף הוא אמר לי שרועי שכטר יכול להגיד מה שהוא רוצה, כי הוא סתם מקנא.
והיום כשהלכתי לבית הספר, אז בהפסקה רועי שכטר אמר לי: "אתה יכול להראות לי את המדליה שלך?"
בטח שהייתי יכול. אבא בכל ערב אחרי שהוא מראה לכל השכנים הוא שם לי את המדליה בתיק, שאראה אותה בבית ספר.
אז הוצאתי אותה והראיתי לו. ורועי שכטר אמר שזאת דווקא מדליה יפה.
 
 
ורק הילדה הזותי שלא מבינה כלום לא אמרה לי שום דבר.

 

6 תגובות

  1. מתי יוצא הספר? זה כתוב עם הלבטים והדקויות… תחושות מכרות, רק כשאת כותבת אני ניזכרת
    להתראות טובה

    • הי טובה,
      הספר יוצא בקרוב – עניין של 3-4 שבועות.
      לא בנושא הזה, אבל אם כבר שאלת
      🙂

      • אז איזה ספר?
        אני לא סובלת את האבא הזה עוד מהפרק הקודם. יש את זן האבות המאותגרים ספורטיבית ואת האימהות המאותגרות חינוכית – דקה אין לילדים שלהם מנוחה. "תראי ציפור. תראה תראה תראה – הנה ציפור! איך עושה ציפור? מה הצבע של ציפור? לאן אתה הולך? " נו, די כבר.

        • ספר מתח. ושמו "תאונת עבודה".
          יש בו כמובן הרבה הומור – וגם הרבה מתח.

          כן, ההורים האלה… האם לדעתך זה קורה יותר עם בנות, או שגם בנות סופגות לחצים מהסוג הזה?

          • מיכל ברגמן

            בנות סופגות מליון לחצים. להיות הנסיכה של אבא. לרקוד בלט. להיות נורא רגישה. לדבר בקול מתפנק. לא להגיד באופן ישיר "אני רעבה" – אלא להטות את הראש הצידה, להתרפק על אבא ולמלמל משהו בקול חתלתולי. לרזות. לחייך.
            לא יודעת אם בנות פחות מבנים – אין לי בנות. אבל יש הורים שמפוקסים על אחד המינים ושם עובדים קשה מדי , יש כאלה שמתמקדים בילד מסוים. כל מיני.

  2. קראתי בשקיקה את התאור, המביא את המבט של הילד הרגיש והתמים בצורה כל כך מרתקת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות להדס מטס