בננות - בלוגים / / איפה פויו?
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

איפה פויו?

 

זה מה שסבא שלי  שאל.
 
אצלנו בשמורות, לא רק שכולם מאותה ארץ ומדברים באותה שפה, גם מכירים אותך מהיום שנולדת או לפחות את ההורים שלך, וכמובן עד זיקנה ושיבה מכנים אותך בשם שבו קראו לך כשהלכת לגן.
 
ככה גם פויו, שכבר היה סבא בפני עצמו, אולי אפילו סבא רבא, ונשא בגאון את הכינוי פויו, שמשמעו אפרוח. 
מדובר בימים הרחוקים, שבהם סבא שלי עוד היה נוסע לעיר המחוז בטוסטוס. בגיל 60 הוא עבר טסט עשירי על מכונית, ומאז בשבתות הוא היה לוקח את סבתא וסיר עם טלטט-קפוסטו, כלומר כרוב ממולא, ומבקר את ילדיו הנשואים בשמורות עוד יותר צפוניות ונידחות.
 
אז יום אחד (וכאן כבר התחיל הסיפור) סבא שלי חוזר מעיר המחוז. ליד התחנה הוא פוגש בשכנו פויו (שמו הרשמי הוא פנחס או אברהם, אף אחד לא יודע, והוא צעיר מסבא בערך ב-5 שנים). סבא שלי, אציין, היה חירש באוזן אחת עוד מזמן מלחמת העולם, כשנקרה בסמיכות לפגז מתפוצץ. עם השנים הוא התרגל לשקט חד-צדדי.
סבא התפלא לפגוש את פויו ליד התחנה. ידוע שהנ"ל, פוחח לא קטן בבחרותו, גם בזקנתו לא קטל קנים, ונהג להשכים קום מדי בוקר ולדווש על אופניו אל חוף הים, לדוג דגים מלוחים לארוחת הערב, שיהיה מה לכרסם ליד הסליבוביץ' והקלפים.
 
פויו, אומר סבא בשמחה בוא, עלה על הטוסטוס, אני אקח אותך הביתה.
הוא עוצר ומחכה שפויו יעלה, ומתחיל לנסוע הביתה. בדרך הוא מספר לפויו סיפורים על מה עשה בעיר המחוז ומה קורה בשמורה, ושואל אותו לדעתו וכולי וכולי וכולי. ככל שמתארכת הדרך (לא יותר מ-500 מ') הוא מתחיל להרגיש שזה די מוזר שפויו בכלל לא עונה לו.
פו–יו, הוא צועק לו ברוח. פויו, למה אתה לא עונה?
אבל פויו לא עונה.
 
סבא היה בן אדם אדיש למדי, וקיבל זאת כעובדה – אלה החיים.
ליד הבית של פויו הוא עוצר לו, ומחכה שפויו ירד. אבל פויו לא יורד.
סבא מסתובב, ורואה
 
שאין פויו.
 
הוא מיד מסתובב על מקומו ונוסע בחזרה על עקבותיו, אולי קרה משהו.
 
הוא פוגש את פויו כמה בתים אחרי המקום שבו פגש בו קודם.
פויו? מה קרה? סבא משתומם לקראתו עוד מרחוק.
מה מה קרה? פויו מזעיף לו פנים. עוד לא הספקתי לעלות וכבר נסעת!
 

לפני שבועיים, באזכרה לסבא השני שלי, שהיה דוד שלו ותמיד קרא לו בנדיט, ראינו את פויו. הוא הרגיש לא טוב, ונראה מאוד עצוב.

 
היום הוא מת, משאיר את העולם המתוק-מלוח מאחוריו. וגם את הפייטרית מהפלמ"ח שנשא לו לאישה ושימשה לו נחמה שנים ארוכות ארוכות.
 
בואו נאמר שהפוסט הזה הוא לזכרו.
 
 

 

7 תגובות

  1. מרגש ומקסים. עולם הולך ונעלם.

  2. כמה שנים לא שמעתי את המילה "בנדיט"…
    אין על הזקנים זקנים האלה שגם בגיל 80 ומשהו רואים את הניצוץ בעיניים ויש להם מין חיוך כזה שובב שמזכירים לנו שפעם הם היו "בנדיט".

    • כן, אור, יש כאלה שעוד נותרו עם הניצוץ.
      מזמן לא ראיתי כאלה,
      הם כנראה צריכים להיות בנדיטים רציניים בצעירותם
      🙂

      • את עושה לנו תזכורת נהדרת של תקופת האפנועים וכל הפויים למיניהם שהיו מה שאנחנו לא נוכל להיות, היה בדור הזה משהו שנעלם.

        • אורה, מי נהג אצלכם בטוסטוס?
          אצלנו עברו בשלב מסוים לווספה.
          סבא שלי עוד הספיק להיות גם רוכב טרקטורון. יש לציין שזה התאים לו הרבה יותר – גם לאישיות וגם לגיל,
          על אף שזה נחשב רכב לצעירים
          אולי צעירים ברוחם

          • אני לא מדברת על טוסטוס, אלא על אופנועים, אופנוע עם סירה, ואופנוע עם סבל מקדימה, לא היו במשפחתי אלא בסביבה , בעיר, לאחי היה אופנוע בשנות הששים, טריומף והוא נסע איתו לתיכון, ועורר מהומה רבתי אצל ההנהלה, שגם התערבה בתסרוקת האפרו שלו. ככה זה היה אז בתיכונים של תל אביב התערבו לנו ….

© כל הזכויות שמורות להדס מטס