איפה פויו?

זה מה שסבא שלי  שאל.

 

אצלנו בשמורות, לא רק שכולם מאותה ארץ ומדברים באותה שפה, גם מכירים אותך מהיום שנולדת או לפחות את ההורים שלך, וכמובן עד זיקנה ושיבה מכנים אותך בשם שבו קראו לך כשהלכת לגן.

 

ככה גם פויו, שכבר היה סבא בפני עצמו, אולי אפילו סבא רבא, ונשא בגאון את הכינוי פויו, שמשמעו אפרוח. 

מדובר בימים הרחוקים, שבהם סבא שלי עוד היה נוסע לעיר המחוז בטוסטוס. בגיל 60 הוא עבר טסט עשירי על מכונית, ומאז בשבתות הוא היה לוקח את סבתא וסיר עם טלטט-קפוסטו, כלומר כרוב ממולא, ומבקר את ילדיו הנשואים בשמורות עוד יותר צפוניות ונידחות.

 

אז יום אחד (וכאן כבר התחיל הסיפור) סבא שלי חוזר מעיר המחוז. ליד התחנה הוא פוגש בשכנו פויו (שמו הרשמי הוא פנחס או אברהם, אף אחד לא יודע, והוא צעיר מסבא בערך ב-5 שנים). סבא שלי, אציין, היה חירש באוזן אחת עוד מזמן מלחמת העולם, כשנקרה בסמיכות לפגז מתפוצץ. עם השנים הוא התרגל לשקט חד-צדדי.

סבא התפלא לפגוש את פויו ליד התחנה. ידוע שהנ"ל, פוחח לא קטן בבחרותו, גם בזקנתו לא קטל קנים, ונהג להשכים קום מדי בוקר ולדווש על אופניו אל חוף הים, לדוג דגים מלוחים לארוחת הערב, שיהיה מה לכרסם ליד הסליבוביץ' והקלפים.

 

פויו, אומר סבא בשמחה בוא, עלה על הטוסטוס, אני אקח אותך הביתה.

הוא עוצר ומחכה שפויו יעלה, ומתחיל לנסוע הביתה. בדרך הוא מספר לפויו סיפורים על מה עשה בעיר המחוז ומה קורה בשמורה, ושואל אותו לדעתו וכולי וכולי וכולי. ככל שמתארכת הדרך (לא יותר מ-500 מ') הוא מתחיל להרגיש שזה די מוזר שפויו בכלל לא עונה לו.

פו–יו, הוא צועק לו ברוח. פויו, למה אתה לא עונה?

אבל פויו לא עונה.

 

סבא היה בן אדם אדיש למדי, וקיבל זאת כעובדה – אלה החיים.

ליד הבית של פויו הוא עוצר לו, ומחכה שפויו ירד. אבל פויו לא יורד.

סבא מסתובב, ורואה

 

שאין פויו.   הוא מיד מסתובב על מקומו ונוסע בחזרה על עקבותיו, אולי קרה משהו.   הוא פוגש את פויו כמה בתים אחרי המקום שבו פגש בו קודם. פויו? מה קרה? סבא משתומם לקראתו עוד מרחוק. מה מה קרה? פויו מזעיף לו פנים. עוד לא הספקתי לעלות וכבר נסעת!   לפני שבועיים, באזכרה לסבא השני שלי, שהיה דוד שלו ותמיד קרא לו בנדיט, ראינו את פויו. הוא הרגיש לא טוב, ונראה מאוד עצוב.   היום הוא מת, משאיר את העולם המתוק-מלוח מאחוריו. וגם את הפייטרית מהפלמ"ח שנשא לו לאישה ושימשה לו נחמה שנים ארוכות ארוכות.   בואו נאמר שהפוסט הזה הוא לזכרו.