בננות - בלוגים / / איך לא להפריע לאישה
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

איך לא להפריע לאישה

צביקה, שכבר שלושה ימים החזיק בתואר הנכסף דוקטור זילברשטיין, הלך לישון בערב ברגשות מעורבים. הדבר היה בעיר הבירה לפני כשנתיים, וצביקה בן השלושים וארבע עלה על יצועו בידיעה שמחר בבוקר הוא הולך – בפעם הראשונה בחייו – לעבודה שאיננה לימודים.

 

אחרי שנים ארוכות וסטודנטיאליות, בפעם הראשונה היה צביקה צריך להתלבש כמו שמתלבשים אנשים בגילו, והוא לא ממש יודע מה זה, או מה זה אומר.

רינתי רעייתו המסורה הכינה לו על השולחן הנמוך בסלון חולצה מגוהצת, כזאת עם כפתורים וצווארון, וגם מכנסיים חומים מבד. עבר לו בראש איזה בדל מחשבה שאולי גם מצפים ממנו לעניבה, אבל את זה אפילו לרינתי לא אמר. היא אמרה לו שלא ישכח לצחצח את הנעליים, הן נמצאות במרפסת של המטבח, וכשהוא קם בבוקר, בבקשה שיעשה את זה בשקט. בשביל זה הרי היא הניחה את הבגדים שלו בסלון. היא הרי עדיין קמה בלילה כשנועם בוכה, ועוד צריכה להסיע אותו למעון וללכת לעבודה בעצמה, אז קצת התחשבות לא תזיק. לא שהוא לא התחשב, אבל בכל זאת רינתי בדרך כלל מזכירה לו, שלא יעלו לו רעיונות.

 

בבוקר הוא קם, אפילו צחצח את הנעליים במשחה השחורה והצליח לשמור שלא להכתים את המכנסיים המגוהצים. לבש את החולצה וכפתר אותה כמו שצריך, יצא, ונעל בשקט את הדלת אחריו. את המכונית השאיר לרינתי, שעוד צריכה, כמו שהיא אמרה, להסיע את נועם למעון ואחר כך ללכת בעצמה לעבודה.

ירד למטה, הלך לתחנת האוטובוס.

 

חיכה חיכה חיכה חיכה

חיכה חיכה חיכה חיכה חיכה חיכה חיכה.

בסוף הגיע האוטובוס.

צביקה עלה, רצה לשלם, שאל את הנהג כמה עולה עד רמות.

אמר לו הנהג: רמות זה בכלל בכיוון השני. אתה צריך לחצות את הכביש ולחכות בתחנה.

ירד.

הלך.

לא זה מה שישבור לו את היום.

רק מה?

הזמן מתארך והשעון מתקתק, וצביקה כבר ראה איזה פרצוף יש לו שהוא מאחר לעבודה כבר ביום הראשון.

חצה את הכביש כמו שאמרו לו, התיישב בתחנה.

 

חיכה חיכה חיכה חיכה.

חיכה חיכה חיכה חיכה.

כבר הרגיש שהוא מתחיל להזיע, ובירך את מזלו הטוב על שהוא נמצא עכשיו בעיר הבירה ולא בשפלה למשל, כי אז כבר בטח הבגדים שלו היו רטובים מזיעה.

 

חיכה חיכה חיכה חיכה

בסוף הגיע האוטובוס.

עלה

שאל ליתר ביטחון

שילם

התיישב באיזה מקום ליד החלון, נשם לרווחה.

 

אחרי כמה דקות הבין ששילם לסיור אטי וממושך בסגנון "סובו ירושלים והקיפוה". האוטובוס הכי מאסף בעולם, ועוד ביום הראשון שלו בעבודה החדשה.

נסע נסע נסע נסע

נסע נסע נסע נסע

בסוף הגיע.

הוא ידע, כי שאל את הנהג בכל כמה דקות מתי הוא צריך לרדת.

ירד.

הסתכל בשעון, וראה שהוא כבר מזמן באיחור.

החיש את הקצב.

הסתכל קדימה, לראות אם כבר רואים את הבניין שהוא הולך אליו

ומרוב שמיהר

לא שם לב

מעד

החליק

נפל על הכביש,

על שברי זכוכית של איזה בקבוק שמישהו השליך שם בערב הקודם או אפילו בשעה שלפני.

 

קם.

מיואש.

הסתכל על כפות הידיים השרוטות שלו

דאב את כאבן של ברכיו הפצועות,

והחליט שההצגה חייבת להימשך.

רק אחרי צליעת צעד או שניים התעכב להביט בברכיו החבולות

ולמרבה הזוועה נוכח שהמכנסיים החדשים המגוהצים החגיגיים שרינתי הכינה לו עוד בערב הקודם נקרעו קריעה רבתי. שפשופים שכאלה וחור שכזה בברך יאה אולי ליונתן הקטן אחרי שירד מהעץ, לא לדוקטור חדש לפיזיקה מומחה לסיבים אופטיים שזה היום הראשון שלו בעבודה.

 

מה יכול לעשות?

 

 

מיהר אל המקום של העבודה החדשה,

התיישב מהר מהר מאחורי השולחן שיועד לו

 

והתקשר אל רינתי לעבודה שלה, שתבוא מהר ותביא לו זוג מכנסיים אחר. זאת אומרת מה שהיא מוצאת. זאת אומרת ג"ינס.

 

ורינתי?

 

תוך חצי שעה כבר הייתה אצלו.

 

אחר כך הוא מתפלא שהוא לא רואה חיוך.

 

 

6 תגובות

  1. נעבעך. זה יכול להיות תסריט מדליק.

  2. אני נתפסתי במיוחד לקטע "הוא לא ידע איך מתלבשים אנשים בגילו". אני כל כך מזדהה עם הרצון הזה בתחילת עבודה חחדשה להתלבש רשמי ומבגר (ככה קניתי כמה חולצות כפתורים שעדיין יושבות לי בארון כי אני מרגישה בהן מישהי אחרת)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות להדס מטס