בננות - בלוגים / / חתונה בשמורה
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

חתונה בשמורה

זוכרים את דוד חצקל והבת שלו הנשמה שגית? זוכרים את החתן הפולני שלו בְּרוֹך שעובד בגלידות? אז יש לו עוד בת אחת, חגית. חגית – לא רק שהייתה ילדה רעה מההתחלה ועשתה מה שבראש שלה כל תקופת הצבא ולאחר מכן אפילו הלכה ללמוד במכללה והמשיכה להיות ילדה רעה – מצאה לה בסופו של דבר בנדיט עיראקי. ועוד התחצפה לשכור איתו דירה שלוש שנים לפני שהודיעה להורים שלה שהיא מתחתנת איתו.

 

אז קודם כול, מזלו של העיראקי שהוא עורך דין, אחרת לא היה נשאר מי שיגיד קדיש לאבא שלו. חוץ מזה, שגית עם הברוך שלה כנראה פרצו איזו שהיא דרך בלבו הקשה כאבן של דוד חצקל. עובדה שבסופו של דבר הוא קיבל את העיראקי אל חיקו, ואפילו לפני חופה וקידושין.

אבל מה אני רוצה לספר לכם היום?

 

העיראקי (מצטערת, זה השם שלו במשפוחה) אין מה לספר עליו. באמת. גם בחור טוב, גם מתנהג יפה לחגית, גם מרוויח לא רע, גם יתום מאם, גם נראה טוב וגם אומר שלום לכל הדודים ומנשק את הדודות על כל הלחיים. תאמינו לי – אין מה לרכל עליו, חבל על האותיות שהוא מבזבז.

לעומת זאת ברוך, עוד לא נס ליחו. עצבן כזה בחיים עוד לא ראיתם.

 

כבר בחתונה של חגית, כשכולנו לבשנו את מחלצותינו ושגית, כרסה בין שיניה, הלבישה את כלנית ורקפת שלה בשמלות כלולות בדגם מוקטן של שמלת הכלה, הסתובב לו אותו ברוך כגיס בחתונת גיסתו, יד אחת אוחזת בכלנית ויד אחרת ברקפת, ולא אמר שלום לשום דוד, לא בירך במזל טוב שום דודה. בעיקר לא את גבירת האחוזה. זותומרת… ככה היא אמרה לדוד חצקל כשהוא צעד מעדנות אל החופה וידו תחת בית שחיו של העיראקי, מנחה אותו ומוביל אותו ומונע ממנו אפשרות, ולו קלושה ביותר, של חרטה.

 

 

 

לפני שהופיעו החתנקלה, בשלב שבו האורחים ניקרו בגבו של סלמון ענקי וצפו בטבח תאילנדי מקפיץ להם איטריות של מרק, הסתובבו כלנית ורקפת בין האורחים וקצרו מחמאות. לבם של השטרודלית ובן דודה אושרי-ג"וניור יצא אליהן, והערצתם הילדותית ל"נסיכות" לא ידעה גבול. כל מה שהם רצו זה להיות ליד כלנית ורקפת ואולי גם קצת לגעת בעלי השושנים שמילאו את הסלסלות המוזהבות שלהן. כלנית ורקפת נזפו בהם: "זה בשביל לפזר לפני הרגליים של חגית הכלה", אבל בעצם שמחו על החברה של שני הפעוטות המתלהבים.

 

אני עמדתי על הדשא עם פינה קולדה וגם עם גיסתי ענתי. ענתי זו בילתה את היום כולו במכון היופי השכונתי, שכולל מספרה יוקרתית קוסמטיקאית, מאפרת, מניקוריסטית ועוד כל מיני בעלי מקצוע ממגוון תחומים שמטרתם לעשות בחיים את מה שפרופסור היגינס עשה בסרטים. ומה? הצליחו לא רע בכלל. ענתי שלנו נעשתה תואמת רקטורית אוניברסיטה בכירה – אבל במיני. בעזרת מייק אפ ומייק דאון וצבעים ופסים ובֶּקְוורדס ופורוורד ובעיקר דליט הם הפכו אותה לפני ולפנים, ואם לא הייתה פותחת הפה לא היו יודעים שזאת ענתי בן לולו משדרות.

עמדה מולי ענתי ודיברה על חיתולים וכאבי שיניים ותעריפי מטפלת וגנון, שומרת על הטון הנמוך והמנומס, ואני אמרתי לעצמי שככל הנראה עשו לה במשך היום גם אימוני מתיחת פנים ולשון בנוסח ברד ירד בדרום ספרד וגו".

עד שהגיע אושרי-ג"וניור ואתו השטרודלית שלי. אושרי-ג"וניור בכה, וכשענתי שאלה אותו, עדיין עם כל הגינונים, מדוע הוא בוכה, השטרודלית התנדבה לספר שהם רצו לשחק עם כלנית ורקפת אבל אסרו עליהם לעשות זאת.

ענתי אמרה להם: "אל תדאגו". לקחה בכל אחת מידיה יד של פעוט אחר מן המשפחה, ולי אמרה שמיד תשוב, רק תמצא לשני אלה את צמד הכלות הזערוריות.

הלכה.

אחרי חמש דקות ורבע היא חוזרת, עדיין שניהם תלויים על ידיה העדויות בעידון.

אומרת לי, עדיין בקול של פרופסורית מן המניין: "מצטערת, אבל ברוך אמר לי שהוא לא גננת. כוס אימא שלו".

 

עוד אנקטודה קטנה מאותה חתונה שאני חייבת לספר לכם אף על פי שאין היא מקדמת את העלילה:

הזכרתי את הפינה קולדה שלגמתי בעת קבלת הפנים.

שין, שרצה לפנק אותי ולהנעים את זמני בחתונה ניגש אל הבר וביקש שימזגו לי עוד כוסית אחת אבל אז בדיוק קראו לקהל שייגש לשולחנות, ואני זנחתי את הכוס על הבר והלכתי עם כולם.

כשישבנו ליד השולחן (שין ואני והשטרודלית הקטנה, מוישה וענתי ובנם הקטן עמם, גבירת האחוזה ובעלה אבי המשפחה, והסבא והספתה של המשפחה – היא בשמלת פאייטים והוא בשפם דקיק וטבעת זהב על הזרת).

ניגש המלצר ושאל מה נשתה.

שין, שזכר את הכוס השכוחה על הבר, אמר למלצר: "פינה קולדה".

שאל אותי המלצר: "מה תשתי?"

עניתי לו והחוויתי על שין: "פינה קולדה" (תרגום בגוף הסרט: הרי בעלי כבר הזמין בעבורי).

שאל המלצר את הסבא: "מה תשתה?"

המשיך הסבא את השרשרת וענה בקולו של הסנדק מבוקרשט: "פינה קולדה".

ספתה, שתמיד רוצה מה שיש לסבא, שאלה אותו: "מה הזמנת? טוב, גמני רוצה. מלצר! פינה קוקולדה גם בשבילי".

המלצר אפילו לא עשה ת"עצמו מופתע כששולחן שלם ליווה את המנות הראשונות שלו בפינה קולדה בלי קרח.

 

ועכשיו נחזור לברוך כי הוא העילה לסיפורנו היום:

שגית הדודנית, כפי שכבר ציינתי, בקושי סחבה את כרסה בין שיניה עד שלב ספירת הצ"קים, ואז הוכרח הברוך להבהיל אותה לבית היולדות.

כבר למחרת התקשרה ובישרה לנו על הולדתה של בת חדשה במשפחה, ושמה בישראל סתוונית.

אמרה לשין: "בשבת בבית הכנסת מתאספים, "נותנים שם" לסתוונית".

כששין סיפר לי שהתקשרה אמרתי לו: "מוכרחים ללכת. אם היא כבר הטריחה את עצמה אחרי לידה להתקשר, אנחנו חייבים".

 

בשבת לבשנו את מחלצותינו, הלבשנו שמלה גם לשטרודלית, ושמנו פעמינו דרומה, אל עבר בית הכנסת של האחוזה.

 

מצטערת שהסיפור ארוך ומתיש אתכם, תאמינו לי שאותי הוא התיש יותר.

 

כל הדרך אמרתי לו, לשין: "אנ"לא מבינה למה אנחנו חייבים בשבת בבוקר להשכים קום לבית הכנסת, ועוד לאירוע של ברוך השמוק הזה (אני יודעת שזה לא חינוכי, אבל אין מילה אחרת לתאר את הפוץ הזה, שכבר לפחות עשור חולק איתנו את אותה משפוחה ומעולם, גם לא בחגיגת הכלולות שלנו עצמנו, לא הטריח את עצמו לומר לנו מילה שולית כמו שלום למשל). חבל על הזמן, חבל על השבת, ובעיקר חבל על המצברוח".

אמר לי שין: "לא נעים ,וחוצמיזה כבר קמנו, וחוצמיזה כבר אמרתי לאבא שלי שאני בא. לא נעים לי".

בסופו של דבר איחרנו בשעה, אבל הגענו.

שין ביקש שאוציא לו כיפה מתא הכפפות. לא ידעתי שיש לו שם דבר כזה. פתחתי את התא והיא אכן המתינה שם, כיפת סאטן לבנה עם הכיתוב הצפוי "ילד טוב ירושלים".

הוא חבש את הכיפה, אחז ביד אחת בשטרודליתנו, ביד אחת בידי, וכך נכנסנו כולנו, צועדים קוממיות, משפחה שלמה ומאוחדת, אל בית הכנסת, אל השולחן הגדול שעליו פרוש גליל גדול של קלף ואיש אחד עומד לידו קורא בו בקול ובנגינה.

רק כשנשענו אל השולחן ובירכנו בשבת שלום את דוד חצקל, שמנו לב שכל בית הכנסת הקטן והשכונתי מאוכלס בגברים בלבד.

אביו של שין ניגש אליי, נישק אותי ואת השטרודלית, והנחה אותי בעדינות אל המבוא (כלומר אל חלקן של הנשים במבנה).

שין הגיע אחרינו, ושאל את אביו: "איפה כולם?"

ענה האב: "כאן זה רק הגברים, אימא בבית".

שאל שין: "יבואו?"

אמר אביו: "מפיתום? מספיק שאותנו הצליחו לגרור בשבת בבוקר. נראה לך שלגבירת האחוזה אין לה מה לעשות בשעה כזאת?"

 

ואני עמדתי שם, בירכתי את חמי ואת אחיו, ושאלתי את נפשי לעוף משם.

דוד חצקל נופף לנו בחדווה, והפריח נשיקות באוויר. ברוך, שבמקרה היה קרוב יותר אלינו, עטוף בטליתו ועל פרצופו הבעה של "מה תקעו אותי פה בכלל", הצליב איתי מבט בייאושו ככל הנראה, והנהן לי לשלום.

אני נשבעת לכם, זה גילוי התקשורת היחיד שהיה לי אי פעם עם האיש הזה – כנראה בתור בעל השמחה הוא חש צורך בלתי נשלט להתייחס לאורחיו, גם אם הם מזדמנים.

אולי בגלל המעמד, אולי בגלל המקום, אולי בגלל התקיעות, אולי בגלל ההתרגשות מהפעם הראשונה של מה שהכי יכול לדמות לשיחה בין שני אנשים זרים-קרובים, פתחתי את פי המאופר, ובירכתי אותו בלבביות:

"חג שמח!"

אחר כך עוד מתפלאים במשפחה שהוא לא רוצה להזמין את ה"מוזרים האלה" ל"בריתה".

14 תגובות

  1. היי הדס
    אמרתי לך, ושוב זה צובט, את כותבת כל כך עליז, כאילו שאת מדברת, ובכל זאת זה ספרות, אם אזווה למוזיקה אז את את "רפריית"
    יש לך את המקצב, את נותנת בראש.
    להתראות טובה

    • טובה, אני רפיירית? בואי תראי את הרסטות שלי ותגידי שוב, נראה אותך 🙂

      • בשביל להיות סופרת רפריית, צריך את המקצב, את מהרות התגובה, את החן שלך, את הקריצה
        ראי את שאר התגובות אחרי.
        כבוד לספרות
        להתראות טובה

        • טובה, אם כבר מדברים על כבוד –
          קראתי כתבה מאוד מפרגנת עלייך בעיתון תל אביב. לבי התרחב עם לנוכח המחשבה שבנות אותה שכונה אנחנו, תולות את הכבסים על חבלים סמוכים, רושמות באותה מכולת, שולחות את הזאטוטים לאותו משפחתון.

  2. ה ד ס מה זה הצחקת אותי ועוד בלי לתת לך מתנה ושלמונים . את מצחיקה . חבל שלא היית בחתונה של…לא רוצה לגלות אבל ארמוז שהיא הסופגנייה הראשונה שלי. היינו עושות מטעמים . ובכלל התמונות מחצר המלכות הבריטי. בול כולנו. הפכנו עם האיפורים לכוכבות קולנוע ומלכות . כל פעם אני מתפעלת מחדש איך עולם הקולנוע והתקשורת מאפשר לכולנו לשחק אותה כוכבים. והסנדק מבוקרסט . די .אין מילים צחוק עם דמעות. את חושבת מוריד לחץ דם ?????????

    • מירי, חתונה היא קרקע דשנה לעניינים כאלה. אין חתונה בלי זה, אחרת איך נקרא לה שמחה? אז מה היה בחתונת הסופגנייה? מה לבשת? הכריחו אותך? כמה ברוגזים היו עם האמא של החתן? אכלת בפה סגור?

      • מיכל ברגמן

        התשת אותנו? מה פתאום!
        רוצים עוד! מתי הספר?
        משפחה היא אינסופית לסיפורים. וחתונות בכלל – יעני כל כלה היא זוכה באוסקר וכל אם חתן זוכה בתואר "יקירת תעשיית הפאייטים" לשנת…
        בכל משפחה יש את הפוץ הבול עץ שחושש שהוקצבו לו 500 מילה על פני האדמה ואוי לו אם יבזבז.
        כיף לקרוא.

        • מיכל, את חושבת שגם הדוד הפוץ עם החמש מאות מילה חושב ככה?
          אצלנו במשפחה מזמן לא היו חתונות, אני חוששת שהמעיין ייבש

          סתם, תמיד יש בר מצווה או ברית בשביל לרענן

          • מיכל ברגמן

            אני חושבת שהוא אינו יודע לשאול. אין הרבה אור בקומה העליונה ואז כשהוא פוגש מישהו שמסוגל לדבר ולחשוב בו זמנית זה מביך אותו. נולד למבוכה.
            אצלנו מתחתנים ויולדים ומה לא. ב"ה. פה בר מצוה שם חתונה ועוד איזה מסיבת שבע ברכות. הכי אני אוהבת את הדבר תורה: פותחים איזה ספר ומתחילים להתפלפל עד שיוצא תהנשמה ובסוף קושרים את הזוג הצעיר להתפלפלות בחן רב: דיברנו על יוסף הצדיק? מי יתן ויהיו כיוסף. חנטרשנו על אברהם? נו, אז מי יתן ויהיו כאברהם. או כמשה. העיקר שיהיו.

          • אז נראה לי שאצלכם הרבה יותר שמח.
            לא שאני נהנית מזה מי יודע מה,
            רק שלפחות יש על מה לכתוב הביתה

      • מנועה מלהגיב . היה אחלה . האוכל היה אחלה . הייתי לבושה כמו בובה מתוקה מהאלבום . ולא תאמיני הייתי מאושרת למרות כל התחפושות של כולם. למה ? כי הסופגנייה היתה. ככה זה. נו ,נו.כל אחת מגיע תורה להיות יינטה .אפילו המלכה הבריטית מסכנה שלא נדע מצרותיה.

        • אמא של כלה
          זה תפקיד מאוד מכובד
          שלא לדבר על האמא של החתן
          שתמיד מרגישה שתקעו אותה בצד

  3. איפה רט בטלר?
    לאן נעלמה אינגה? למה רק שטרודלית?

© כל הזכויות שמורות להדס מטס