בננות - בלוגים / / זאת שאהבה לישון
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

זאת שאהבה לישון

היא כל כך אהבה לישון. יותר מכל דבר אחר בעולם היא אהבה לישון. אני כבר לא מדבר על עצמי. אין מה להגיד עליי. אבל אפילו התינוקת, אפילו המפה שהדודה שלה סרגה לה קרושה במסרגה אחת לכבוד החתונה שלנו, אפילו לא מכונת הכביסה שקיבלנו מתנה מההורים שלה. שום דבר לא היה אהוב או מקודש בעיניה יותר מלישון.
 
ביום שישי בצהרים היא הייתה חוזרת מהעבודה (אז עבדו גם בימי שישי), בועטת את הנעליים שלה בכניסה, פותחת את הכפתורים של החולצה, ובינתיים מוזגת לה מיץ פטל לכוס זכוכית, ממלאת את הכוס במים מהברז ושותה את הכוס עד תומה. את הפקק היא מעולם לא החזירה לבקבוק, הרי אני הייתי שם והיה לי סוף שבוע שלם להחזיר פקקים לבקבוקים ומכסים לקופסאות ודלתות לארונות וכל מיני דברים אחרים שאנשים עושים כשמשאירים אותם לבד במשך (כמה זה יוצא?…) הרבה הרבה שעות.
את החולצה הייתי מוצא באופן קבוע (לפחות הייתה לה חוקיות מסוימת) במסדרון בדרך לחדר השינה, המכנסיים כבר היו על ידית הדלת, גם כן השתדלות מצדה, וכל השאר כבר לא משנה. מהרגע הזה היא כבר לא קיימת.
מתיישבת על המיטה, אוספת אליה את הכרית שהייתה זרוקה על הרצפה מהבוקר, מניחה אותה על הבטן שלה, משכיבה את הראש על המיטה, ורק אחר כך את שתי הרגליים היא מרימה ביחד, ומתקפלת כמו עוברית סביב הכרית.
 
הדבר האחרון שעוד הייתי שומע ממנה לפני שהנשימות הפכו לקצובות ואטיות היה השם שלי, שנישא בחלל הבית כמו נהמה ארוכה של פרידה. בוא לכסות אותי. ועד שאני נענה לקריאה היא כבר בתוך השינה המתוקה שלה. ואני מוציא מארון המצעים סדין חדש וריחני, ומכסה את הרגליים שלה. עד האמצע של הגוף, עד הבטן. עד שהסדין פוגש את הכרית.
עכשיו אני הולך. על קצות האצבעות אני הולך, אבל זה רק מתוך הרגל מבית הוריי. הרי גם אם הייתי נוסע באופנוע מהמטבח לחדר השינה לא הייתי מצליח להרים את שמורות עיניה.
ישנה.
 
 
אני מכין לתינוקת את האוכל שלה מאבקה ומים רתוחים. מנער אותו בבקבוק הסגור כדי שיתערבב טוב ואחיד. משקשק אותו מול הפנים שלה והיא מחייכת מהשקשוק או אולי מזה שהיא רואה את האוכל. אני מטפטף בדיוק שתי טיפות על שורש כף היד שלי. מכיר את הטמפרטורה כבר מהשקשוק, אבל אוהב את הטקס הזה של שתי טיפות, ואז מרים את התינוקת בידיים שלי ומתיישב על כורסת הקש בפינה של הסלון. ככה, בזמן שאני מאכיל אותה אני יכול לראות גם קצת שמים בחלון של הסלון וגם את הפתח של חדר השינה עם שמץ האור שבוקע מבעד לתריסים החצי-מוגפים.
התינוקת מוצצת את פטמת הגומי במרץ. אני שומע את מכונת הכביסה מתאמצת ודופקת עד שהיא גומרת לסחוט את כל המים מהכביסה הלבנה שבתוכה. לפי החשבון שלי, עדיף אחרי שאני משכיב את התינוקת להוציא את הכביסה לגיגית, להכניס בגדים צבעוניים לכבס, ורק אז לצאת לתלות את הכביסה הלחה.
אבל לתינוקת יש חשבון משלה. ברגע שהיא גומרת לשתות את כל מה שהיה בבקבוק היא פוערת את הפה הקטן והעגול שלה ומתחילה לצרוח.
אני משעין אותה על הכתף שלי וטופח לה על הגב
מנענע אותה על אמת היד שלי, מניח אותה על ברכיי ומלטף את הגב שלה, שר לה את כל השירים שאי פעם שמעתי בעולם, מנענע אותה בזרועותיי,
והתינוקת – כאילו לא עשיתי שום דבר כדי להרגיע אותה. ממשיכה לצרוח ולצרוח, וככל שהבכי שלה נעשה רם ותובעני יותר הפה שלה נראה לי כאילו הוא גדול יותר, כאילו שהוא תופס חלק גדול יותר מהפרצוף האדום והעצבני הזה, כאילו שכל התינוקת זה פה אחד גדול.
והיא –
(לא התינוקת). היא ישנה. אני חרד מהרגע שהיא תתעורר מהצעקות, אבל לא קם לצאת עם התינוקת מהבית. לא כי אני לא אוהב לטייל עם התינוקת בעגלה ולא כי אני לא חושב שזה ירגיע אותה, רק שלא נראה לי שהבכי הזה יעיר כאן מישהו, וגם אני לא יודע מה לעשות עם התינוקת, איפה לשים אותה בזמן שאלבש מכנסיים.
אז אני נשאר לשבת על כורסת הקש בסלון, עם התינוקת הצורחת הזאת שאני מנסה בכל הדרכים שיכולות להיות בעולם ליישן אותה, או לפחות להרגיע.
 
כשהיא עוצמת את העיניים שלה וגם את הפה, השמים בחלון של הסלון כבר כתומים לוהטים.
ערב.
אני שומע רחשים מחדר השינה, אבל נשאר בחושך לשבת על כורסת הקש בפינה של הסלון, בדיוק במקום שצופה אל דלת חדר השינה.
אם היא לא הייתה מרחפת את הצעדים שלה הייתי אומר שהיא מדשדשת. אבל הדמות שלה שיוצאת מפתח חדר השינה, והאור האחרון שחודר מהתריסים החצי-מוגפים נוגע בקצוות השיער הפרוע שלה באדום וכתום, נעה חצי סנטימטר (מדדתי) מעל הרצפה. ואני, שהתינוקת ישנה מותשת בזרועותיי, מזדקף בכורסת הקש, מתלבט אם לכחכח בגרון כדי שהיא תסתכל אליי, ובמחשבה שנייה מזהיר את עצמי שזה מזמין הסתבכות נוספת עם תינוקת מצווחת. אז ביד אחת אני מחליק הצידה את השיער שלי, שהתפרע במערכה עם התינוקת. מרחיק אותו מהעיניים, אולי היא תראה אותי טוב יותר ככה, מצטער שלא הספקתי להתרחץ, שלא הספקתי לתלות את הכביסה הלבנה, שלא הספקתי לערוך את השולחן לארוחת השבת, מצטער ש…
והיא עוברת את חצי הדרך במסדרון מחדר השינה אליי,
ופונה ימינה לפתוח את דלת השירותים.
אני מחכה.
היא נכנסת, וכיוון שלא מדליקה את האור היא משאירה את הדלת פתוחה.
אני מחכה
שומע את המים זורמים
רואה את הדמות שלה יוצאת בריחופה
ומפנה אליי את הגב העירום שלה
חוזרת אל חדר השינה.
 
אני יושב עוד חצי שעה או שעה או שעתיים או שלוש
את השמים בחלון הסלון כבר אי אפשר לראות מרוב שהם חשוכים.
אני קם ומניח את התינוקת במיטה שלה.
שוטף פנים, מכין לי כריך עם גבינה צהובה
מתיישב אל שולחן המטבח
מתכנס בניירות, בספרים, בעפרונות הצבעוניים שלי.
 
כשהשמש מסנוורת את וילון המטבח אני מרים את הראש מהשולחן.
אני נכנס להתרחץ, לצחצח שיניים, להתלבש.
מכין שוב לתינוקת אוכל מאבקה ומים רתוחים
יושב על אותה כורסה ומיניק אותה מהבקבוק.
יוצא איתה לטיול עד שהיא נרדמת
ושוב חוזר אל הספרים והניירות שלי על שולחן המטבח.
ושוב מחליף חיתולים לתינוקת
וגם רוחץ אותה
ובערב צופה קצת בטלוויזיה
ואחר כך נכנס אל המיטה
היא אפילו לא מרגישה שאני כאן.
מתכסה בשמיכה שלי
מסדר לה את השמיכה שלה שתכסה גם את הגב, כי נעשה קצת קר בזמן האחרון.
 
בבוקר יום ראשון אני מתעורר עם השעון שמצלצל. מתלבש, מביא לה קפה למיטה ומעיר אותה.
על לחי ימין יש לה סימן אדום ועמוק שהשאירה הכרית. רק לקראת הערב הוא ייעלם מהלחי שלה.
אנשים לא שואלים אותך מה זה הסימן הזה על הפנים בכל יום ראשון? אני שואל אותה.
שואלים, היא עונה ולוגמת ברעש את הקפה.
ומה את אומרת? אני מתעניין.
אני אומרת שאתה מכה אותי, היא מחייכת, מושכת בכתפה ומגישה לי את הספל הריק.
אפילו לא אומרת לי תודה. 

18 תגובות

  1. כתוב מעולה!

    אולי לכן מתעוררת אליה סימפטיה.
    עייפה המסכנה…

  2. השינה היא המנגנון הטבעי ביותר שיש לנו כמו הכנסת רכב לטיפול שוטף.
    שינה תקינה חיונית לתפקוד יום יומי, גם משך השינה וגם איכותה קובעים במידה רבה את בריאותם, התנהגותם ומצב רוחם של ילדנו ושלנו.
    כמו שאנו שמים לב היום לנושא התזונה והשפעתה עלינו, לפעילות גופנית, ופעילות מנטאלית, כך גם השינה היא דבר מורכב שיש להבין אותו ולפעול בהתאם כדי למצות נכונה את השפעתה הברוכה.
    לכן חשוב לדעת לבחור מזרן איכותי כדוגמת מזרן הבריאות של אירופלקס שנותן מענה לבעיות אורטופדיות וכן נותן מענה לאיכות שינה לקויה כל זה חשוב לנו מאוד ולכן שינה זה דבר חשוב אך במינונים נכונים כמובן

  3. יפה מאוד.

  4. בחור כזה אני רוצה, אחד שרק שואל שאלות, מקבל את הזולת, זה המון, בוב ספוג כזה, לכן אני מקפידה להביט בסידרה, הבחורה היא עיפה… והבחור… לא.
    אזכור זאת, שאפשר גם כך.
    להתראות טובה

    • מיכל ברגמן

      הכרתי כאלה שישנו את החיים ולא ברור איך שורדים חיים ליד גוויה ישנונית כזאת.
      הייתי מוותרת על המשפט האחרון ועוצרת בכך שהיא מספרת שהוא מכה אותה. אם לא הייתי מכירה כאלה הייתי חושבת שיש כאן המצאה נדירה. כתוב טוב.

      • עצוב לי הפעם. עליו המחכה לשווא. על התינוקת שלא נראה לי שאוהבים אותה מספיק. עליה שהחיים מאוסים עליה.היא אמנם אוהבת לישון אבל לא אוהבת לחיות.
        מה יהיה אני שואלת מה יהיה ? כמה פסיכולוגים יכלו לעשות פה טיפול ארוך טווח.כמה בדידות יש בעולם. היטבת לגעת בעצבים הרגישים.שלי?

      • מיכל, תודה על ההצעה, היא אכן משפרת

    • הי טובה,
      מעולם לא חשבתי על בוב-ספוג בתור מי שסופג, טעות מצדי. אגב, הילדים קוראים לו בוג-ספוג.
      מי אצלכם הבובספוג?

      • דרם לי לסוג של עצבובית. לא נעים לי להגיד אבל במידה מסוימת הזדהיתי עם הישנה (אני יכולה לישון כמו אבן ואם אני יודעת שבעלי קם לילד אז בכלל, ספירה אחרת).
        הצטערתי על הבדידות הנוראית של הבחור.
        והתיאור של הטקס עם הבקבוק מקסים. ככה זה בדיוק אצלנו.

        • תודה ג"וליאנה, מקווה שמפרגנים לך את השינה הזאת ויודעים להעריך את האיכויות האחרות שלך

      • גם אצלנו בוגספוג..

        הלכתי לקרוא את הבלוג שלך, נשביתי בקסמי סיפורייך ומאז אני עובר על כל הארכיון בשיטתיות.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות להדס מטס