ועוד אחד ברב-קומתי

יום אחד פנו השכנים ממול אל לינדה ואל פישר איש ההיי-טק, וביקשו שהם יבואו להשקות להם את העציצים כשהם נוסעים לטורקיה. ובאותה הזדמנות, ולא פחות חשוב, שישגיחו להם על הדגים. לא צריך לשעשע אותם יותר מדי. רק פעם ביומיים לפורר להם את הדג-לי במים.

אמרו פישר ולינדה בסדר. מה כבר יכול להיות.

יום אחד נכנסה לינדה עם המזלף להשקות את האוסטרולופיטיקוס המצויץ במרפסת, ולפתע חשכו עיניה: דג אחד מן הדגים, במקום לשחות עם החבר"ה במעגלים, שכב בלא ניע צמוד לדופן הזכוכית, עיניו פקוחות וגופו שחור.

מת.

קראה מהר לפישר איש ההיי-טק (בחירום הוציאו אותו מישיבה חשובה, טס הביתה עם אורות דלוקים, לא נתן זכות קדימה – לפחות הפעם היה לו תירוץ).

הגיע, ולבו כמעט עמד מלכת.

מה יגידו למוריס ולבנה?

איך יסבירו את פשר הדבר?

הביא איש ההיי-טק מצלמה משוכללת וקטנה של מרגלים, צילם את הבר מינן מכל עבר ומכל צד, מיהר אל העיר לפתח את התמונות (מצלמות דיגיטליות, בימים ההם, היו נדירות שבנדירות), ועל סמך אותן תמונות הוא ניגש לחנות החיות הרחוקה ממקום מגוריו, ורכש במיטב כספו עוד דג אחד ממש מאותו גזע, ובמדויק באותו הגודל.

ובינתיים לינדה בלנטיס דגה את המנוח בעזרת רשת שמצאה בסביבה, והטילה אותו אחר כבוד אל האסלה. ולא שכחה להוריד את המים.

טשטשו את כל העקבות, דג חדש במים, ולא נודע כי חדש הוא בקרבם.

אחרי שבוע חזרו מוריס ולבנה, הביאו ללינדה ולפישר טובלרון משולש שקנו להם בדיוטי, אמרו חן חן על האוסטרולופיטיקוס, ותודה על הדגים, סגרו את הדלת, חזרו לחיות את השגרה.

מקץ שבוע או שבועיים נדפקה הדלת בביתם של לינדה ואיש ההיי-טק. לינדה פתחה בחלון ונעלי בית. עמדו שם מוריס ולבנה, ולינדה כבר חישבה את מסלול הבריחה ברגע שהם יודיעו קבל עם ועדה שהם זיהו את הדייר החדש באקווריומם.

אבל לא: מוריס ולבנה הזמינו את לינדה ופישר לקפה ועוגה בדירתם הסמוכה, זאת כדי לחגוג איתם את הגעת התמונות מפיתוח והכנסתן לאלבום מהודר. לינדה ופישר התכוננו לשעמום הגדול של חייהם, אירוע שחוזר ושב בכל פעם שחוזר לו עוד מכר ממסעיו.

בעוד פישר איש ההיי-טק לוגם את הקפה הפושר בחלב, הוא מבחין שגם הדג החדש שהביאו הלך לעולמו. הוא הפנה את תשומת לבו של מוריס: "היי, מוריס, הדג"שך מת".

מוריס הסתובב בבהלה, כמעט הפיל את הקפה על השולחן ואת חמתה של לבנה על ראשו. ברגע האחרון השכיל להניח את הספל על השולחן.

ואז ראה את הנ"ל, וחיוך של הקלה התפשט על פניו: מה פתאום מת? ככה הוא אוהב לחיות.

לינדה ופישר התפלאו בשני קולות: ככה חיים?

ומוריס אישר: כן, ככה הוא חי.

פישר הרגיע את נפשו הנסערת, השתדל שלא להפגין רגשות, ושאל בטון שנשמע לו הכי סתמי שהצליח לגייס: ותגיד לי, מוריס, בשביל מה לך דג כזה, שבכלל לא זז וכל הזמן צמוד לזכוכית?

ומוריס חייך: זה התפקיד שלו, בשביל זה הוא כאן. הוא מנקה את הסכוכית.