שמורת מגדלי הבננות – הבלוג של הדס מטס סופרת, עורכת, אישה ואם. לא עושה כלים
כשירדו מהאנייה שאל אותם הפקיד לשמותיהם. את התשובות שלהם הוא לא הסכים לקבל. הם נראו לו (או לממסד שהוא ייצג) לא מספיק יהודיים, ולכן לא רשם את שמו של סבא, ארמין, אלא דרש ממנו לנבור בזיכרונו איך קראו לו בבית הכנסת. ברור שהוא זכר: אהרון-יצחק. יאללה, יצחק. הבא בתור.
זו הייתה שנת ארבעים ושמונה, וכל מה שהתקשר עם ממסד יהודי בארץ של יהודים היה טוב. בעיקר אם נחשוב איפה הם היו קודם.
שמריהו עלה לארץ כמה שנים אחרי כן. הוא היה בן שמונה, וכבר כמה חודשים מראש הכינו אותו שעוד מעט עולים על אנייה ומגיעים למקום שיש בו המון תפוזים. לא אחד שצריך לחלוק עם כל המשפחה ולהתענג בעיקר על הריח המשכר של הקליפה הכתומה. כבר שווה, נכון? יש לי שם בעברית, הוא אמר לעצמו, זה שפה קוראים לי מריוס זה רק לבינתיים. כשאני אבוא לארץ ישראל יקראו לי בשם האמיתי שלי, שמריהו.
אחרי כמה שנים הממסד נעשה טיפה יותר יצירתי, והקצאת שמות לילדי העולים הועברה לאחריותן של המורות בבתי הספר. כך בלימה, שנכנסה בשנות השישים לכיתה בי"ת. המורה ששאלה אותה לשמה ידעה שבלימה זה פרח. היא חשבה חשבה חשבה על הפרח היפה ביותר שהיא מכירה, ואז אמרה לה: מעכשיו את נורית. חוץ מאמא שלה, שעד היום עוד קוראת לה בלימה, היא כבר עשרות שנים נורית אזהרה אדומה.
אולי ככה זה בדרום? אחד המיתוסים בשמורה שלנו נוגע לשמו של סרחיו. גם הוא הגיע בערך באותן שנים, גם כן לעיירה נידחת בדרום, וגם אותו שאלה המורה לשמו – סרחיו – חשבה חשבה חשבה, פשפשה במחברתה, ביומנה, במוחה, ואמרה: יאללה, שיהיה שי. חזר הביתה, אמר לאמא שלו: "קוראים לי שי". אמרה לו אמו, "נעים מאוד שי". כך הסתיימו חבלי הקליטה שלו.
שנים, שנים צוחקים בשבטנו על הקלילות שבה לקחה המורה לפתע מתוך הכחול את השם הנכבד סרחיו דה-לה-מונדו וקיצרה אותו להברה קטנה וחביבה – שי.
לפני כמה שנים, במסגרת חגיגות היובל, לקח סרחיו את אשתו, את גיסתו שתחיה ואת גיסו (ע"ע שמריהו) ונסעו לטיול שורשים. כולל טרקים וצפייה בלווייתנים. נו, סתם הוא לקח את גיסתו?
צילמה פנינה מטס
אחרי כל האטרקציות התיירותיות הגיעו הוא והאורנה שלו לעיירת ילדותו. בן הדוד שלו, איזה זקיין בן חמישים וחמש, בא לאסוף אותם מהרכבת או משדה התעופה והם נפלו איש על צווארי אחיו.
בארוחת הערב אמר לו הבנדוד: לא סתם בני דודים אנחנו, גם אחים לשם.
הא?
והוא הסביר: שנינו קרויים על שם אותו סבא קדמון.
מה-זה??? תוך כדי התרגום הסימולטני של שי לאורנה שלו התחילו שניהם לפקפק: אולי הגענו למקום הלא נכון? הרי הצפרדית של שי נעצרה איפשהו בשנות השישים, בוודאי נוספו ניבים וביטויים חדשים לשפה, אולי הוא שכח מילה או שתיים שעושות את ההבדל במשמעות, ושמא סתם טעינו בשמו של הבנדוד עד הרגע הזה. אתם יודעים, אחרי שאתם מדברים עם מישהו הרבה זמן לא נעים להודות שאינכם יודעים את השם שלו. זה גם לא לעניין בשלב זה של ההיכרות לשאול אותו לשמו, כי משמעות הדבר היא שלא הקשבנו לו כשהציג את עצמו או אולי שכחנו, שזה אפילו עוד יותר גרוע.
מזל שהבנדוד המשיך את הסברו בלי לקלוט את הניואנסים: גם אני, השם השני שלי הוא שעיה.
שלום הדס
מכיוון שאני חדש טבעי שאברך לשלום ולהיכרות
הקטע שלך מתחבר לתגובה שכתבתי עכשיו בבלוג של רן יגיל על הטעות של מוסדות המדינה בקליטת המהגרים ואכן שני נושאים שלא נתנו עליהם את הדעת אלו שמות על המשמעות החשובה שלהם ושפת האם שחשיבותה לא נלקחה בחשבון על ידי מי שהיו שבויים בתוכנית כור ההיתוך השגויה
תודה
שלום משה, ברוך הבא
זאת באמת שאלה איך הממסד התנהג עם העולים. עשו המון טעויות, שעלו בחיי אדם, בבריאותו, בכבודו ועוד ועוד.
השאלה היא איך אחרת היו עושים. האם היו מקרים אחרים בעולם של קליטה מסיבית כזאת שהצליחה טוב יותר?
כלומר היה להם ממי ללמוד?
תחיית העברית, כדוגמה נוספת, היא מפעל ייחודי לנו, ולאחר עשרות שנים עמים אחרים פנו ללמוד מכך. למשל ליטא או לטביה. לא זוכרת.
אתה חושב שהיו מדינות שרצו לקלוט כמו כאן וללמוד מישראל? או אולי ללמוד מה לא לעשות
אני מניח שהתכוונת אלי לדוד ולא למשה והנה רק טעות סופרים
תארי לעצמך שעשו זאת בכוונה ובקלילות
אני מבין אותך כאחת שרוצה להיות גאה
אך אני ברציונל שלי אומר שוב
הייתה שגיאה גדולה בשיטה
שהרי כמו שאמרתי שפת הארץ חשובה ביותר וזוהי העברית שנלמדה בבתי הספר ולמה צריכה להיות סתירה בכך
תראי היום איך הרוסים שומרים יפה על שפת האם שלהם ובמקביל קלטו את העברית טוב יותר ממהגרים קודמים
ללמוד תמיד יש ממי ללמוד
עד היום אנחנו עושים את השגיאה ההסטורית שאנו מעתיקים מכל מדינה קצת וזה לפעמים את השגיאות על כן אני מציע שנבחר את המדינה שהיא במצב הממשלי חוקתי הטוב ביותר ונעתיק ממנה הכל
את לא יכולה להיות סלחנית למשל לעובדה שעד היום אין לנו חוקה אין הפרדה בין דת ומדינה ואין בחוק הגדרה למעמד האישה כמו בצרפת למשל
אני בכל מקרה נשארתי עם שפת אם ערבית וכיף לי כשאני יכול לבקר תחנות ערביות לשמוע ולהבין
וזה לא פגם בעברית שאיתה אני משתעשע בכתיבת שירים
ואם המדינה הייתה מלמדת אותי גם בבית הספר ערבית כדת וכדין יכולתי לתרגם את שיריי לערבית וזה היה כיף
תודה
סליחה דוד, סליחה ומחילה (במיוחד כשאנחנו מדברים על שמות).
אז נגיד שניקח את שוודיה כדוגמה. מדינה עם שוויון זכויות מופלג לנשים, לפחות לפי מה שמוכר לנו, עם הרבה משאבי מים והמון בלונדינים. יש להם היסטוריה ארוכה של לחיות כמדינה ועליה הם מתבססים בחייה כיום. אנחנו, על מה נתבסס? על דוד המלך? צדקיהו?
כמו שאומרים שכדי להתחיל לצייר ציור מודרני צריך קודם להכיר ולהתנסות בציור קלאסי
נאמר
שלום הדס
מזלו של השלטון שיש אזרחים כמוך סלחניים
נותנים את כל הזמן שבעולם ומקבלים את התירוץ הקבוע
״אנחנו מדינה צעירה״
אז לא זה לא נכון
אנחנו חיים בעולם מחובר מתוקשר ואחיד
או שאתה מהמדינות המפותחות או שאתה בקבוצה של המדינות הלא מפותחות
ההשוואה שלך שגוייה
אשאל אותך
האם מי שמתחיל פתאום להשתמש במחשבים יתחיל קודם כל עם המחשב שתפס חדר שלם
האם העובדה שהתחלתי לכתוב שירה רק לפני שנתיים זה אומר שאני חייב לכתוב במחברת או עם מכונת כתיבה ולא ישר להייפון
המדינה שלנו כבר הזדקנה וגם טענתה על עודנה צעירה הזדקנה
אנחנו חייבים להתנער מהתרדמה שתפסה אותנו ולהתקדם בקפיצה גדולה לעבר המדינות המפותחות
תודה