בננות - בלוגים / / אורה וגילה (או: בובולינה באוניברסיטה)
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

אורה וגילה (או: בובולינה באוניברסיטה)

 

עם פתיחת הסמסטר חזרה לינדה אל האוניברסיטה. לא פול טיים ג"וב, רק עוד שני קורסים שהיא חייבת להשלים כי בשנה בי"ת ילדה באמצע הסמסטר. בלית ברירה היא לוקחת איתה את בובולינה, שהיא תינוקת מגונדרת (ככה יצא) בת חמישה חודשים. לפעמים היא שקטה ונחמדה, ואז לינדה לוקחת אותה ממש לשיעור. במקרים כאלה, מי שמתנהג לא יפה זו דווקא המרצה:
 
"איזה ממי! תינוקת! איזה צבע עיניים יש לה?"
לינדה: "כחול".
המרצה: "לא מאמינה, תראי!"
לינדה: "היא ישנה עכשיו".
המרצה: "לא, תראי. תראי. אני לא מאמינה להערכות והשערות בלי סימוכין מתוּקָפין".
לינדה: "אבל דוקטור גלובנשטיין, לא מעירים תינוקת רק כדי לראות את צבע העיניים שלה".
המרצה: "האומנם? על כך אתמהה" (מכאן אפשר לנחש בערך מה לומדת לינדה באוניברסיטה).
המזל של לינדה היה שלפני שדוקטור גלובנשטיין נעלבה קשות עד כדי הורדת ציון, בובולינה התעוררה ופרצה בזעקות שבר.
לינדה פתחה כפתור בחולצה ואמרה למרצה כמו שאמר האריה לג"ירפה: "את רואה?! בגללך!"
והמרצה אמרה: "רייגע אחד, אחליף משקפיים. עיניים של תינוקת זה דבר שדורש התעמקות בי-פוקאלית".
 
ומה קורה בימים שבהם בובולינה איננה ישנה בשעת השיעור? או! בשביל זה יש חברים. או חברות, למען האמת.
בימים אשר כאלו לינדה פוגשת בכניסה לאוניברסיטה את חברתה אניטה, ומפקידה בידיה אוצר מצווח. או מחייך, תלוי בעונה. ואז אניטה מהלכת לה בשבילי הקמפוס המוריקים של תל אביב, בחיוך גאה ובלי סיגריה. למה חיוך גאה? כי אוניברסיטת תל אביב איננה אוניברסיטת בר אילן, שבה תחת כל עץ רענן סטודנטית או מרצה חולצת שד. תל אביב היא מעוז הסקיני-ג"ינס, מי תעז לבוא לשם בהיריון, לא כל שכן עם עגלה? אז אניטה, כמו תמיד לבושה ירוק, צועדת לה בשבילי הקמפוס על הפלטפורמות הבלתי אפשרויות שלה ומחכה עם בובולינה שהשיעור ייגמר, ולינדה תצטרף אליהן לשיטוט מכתת רגליים בקניון.
 
באחד הימים אחר הצהרים, בעוד הן פוסעות שתיהן ודוחפות בצוותא את העגלה ומלהגות על דא ועל הא, אניטה מפנה את ראשה אחורנית ומפטירה: "הנה אורה נמיר".
"אורה נמיר?" לינדה תוהה, "מה לה כאן? היא לא אמורה לשבת אי שם על החומה הסינית ולזלול אגרולים של מנחה?" וכבר הן שבות לנושא השיחה הקודם שלהן. אבל לא לאורך זמן, כנראה.
לפתע פתאום, מאחור, עוקפת אותן גברת אחת לבושה למשעי ועל ראשה פשטידה מסודרת, ועוצרת אותן: "שלום בנות".
לינדה כמעט השתנקה. פעם ראשונה שהיא רואה קפא"פ מישהו מפורסם. ועוד מדברת איתו.
אז היא עונה לגברת במאור פנים, כאילו שהן כבר מכירות שנים (כי זה שאורה לא מכירה את לינדה לא אומר שהיא לא ביקרה אצלה בסלון מדי פעם במבט או משהו כזה, נכון?): "שלווום!"
 
בחנה הגברת בחביבות את לינדה, את חולצת הבטן הצהובה שלה, את הפלטפורמות הירוקות והשיער האדום, ושאלה: "זאת התינוקת שלך?"
ולינדה ענתה בגאווה: "בוודאי!" הרי עכשיו העיניים של בובולינה היו פקוחות, וכל דיכפין יכול לראות, גם אם הוא לא בי-פוקאלי, שיש להן עיניים באותו הצבע, גם אם הן לא באותו הגודל.
אמרה הגברת: "איזה יופי. בגילה? כבר בגיל כזה להיות באוניברסיטה. כמה נפלא. איזה עתיד גדול צפון לתינוקת הזאת".
צחקה לינדה במבוכה: "כן, בגילה. בשמחה ובגילה".
צחקה הגיברת ושאלה בנחמדות שבחיים הן לא חשבו שלגיברת כזאת מהטלוויזיה יכולה להיות בכלל, ושאלה: "את באה לכאן כדי ללמוד או כדי ללמד?"
ולינדה אמרה במעט בושה (כי כמה שנים כבר אפשר למרוח שלושה קורסי בחירה): "ללמוד".
ושוב הגיברת התפלאה: "וכבר יש לך תינוקת?"
לינדה זקפה את חזה: "מודה".
ואז הגיברת שאלה: "אז מה את עושה איתה כשאת צריכה להיכנס לשיעור?"
הצביעה לינדה על חברתה אניטה שהתביישה בצד עם סיגריה בלי פילטר: "חברה שלי אניטה שומרת לי עליה".
הגיברת בחנה בעיון רב ובהערכה את אניטה, את השיער הירוק שלה, את העגיל שלה באף, את הנזם בלשון, את הפלטפורמות האימתניות, ואמרה בהשתאות: "כזה דבר עוד אל ראיתי. אילו חברות טובות. כל כך יפה לראות. אני מאוד מאוד מתפעלת".
ולינדה אמרה: "כן, גם אני".
אניטה השתעלה מתוך מבוכה, והגיברת אמרה שלום מנומס והלכה לה.
 

רק לאחר מעשה הוכיחה אותה אניטה: "ולא חשבת לשאול את הגיברת מה היא עושה באוניברסיטה בגילה? וגם לשאול אותה אם היא באה לכאן כדי ללמוד או ללמד?"

 

12 תגובות

  1. אהבתי, אפשר תמיד ללמוד, למרות שכשיש ילדים קטנים זה סיוט לא קטן ואני מדברת מניסיון. אני אוהבת את החיות שלך בכתיבה.

    • תודה, אביטל. אולי היום זה קצת השתנה, אבל כשלינדה למדה, היו מעט מאוד הריוניות באוניברסיטת תל אביב. לא פשוט, מצד שני, למה לוותר?

  2. היי
    זה מהספורים שלא שוכחים, יש בזה את מפגש המעמדות, את מפגש הגיל, את ההרגשה שאני רוצה לומר אבל הפה שלי מתהפך בעצמו,
    זה לא משנה מה אמרת לה, מה שהירגשת זה החשוב,
    עובדה את מספרת לנו.
    זה היה רגע שמור …
    להתראות טובה

    • תודה טובה
      זה מאוד חשוב מה שאת אומרת – שמה שחשוב הוא מה שלינדה זוכרת, ולא מה שהיא אמרה לאורה נמיר. הרי רוב הסיכויים שהגברת אורה נמיר לא זוכרת את הסיטואציה, היו לה אלפי כאלה, אבל ללינדה הייתה רק אחת כזאת, זו שקראתם עליה עכשיו

  3. אהבתי גם.

    • אחלה סיפור. אומרים שאורה נמיר הרבה יותר נחמדה ממה שנדמה. בטח אם היא תקרא אותך היא תזיז איזה שריר קטן בזוית הפה. אצלה זה להתגלגל מצחוק.

    • שמחה לשמוע

  4. רונית בר-לביא

    חמוד ומצחיק 🙂

    נחמד שהיא התחילה סתם ככה לדבר איתן.
    בטח השתעממה מהקמפוס ..

    • מירי פליישר

      כמו תמיד מצחיק.
      אני חושבת שאורה לומדת שם שנים
      גם אני ראיתי אותה שם
      תמיד עם אותה יציקה על הראש
      רגע היא עוד עימנו?

      • היי, מירי, אולי ראית גם את לינדה ואניטה עם בובולינה הקטנה? כי יש שתי אפשרויות:
        או שאורה נמצאת שם כבר שנים, מאז שאת ראית אותה ועד שלינדה ואניטה פגשוה
        ואולי הייתה שם פעם אחת ויחידה.

        היא לא איתנו במובן הנחמד שהיא חיה כבר כמה שנים בתור שגרירה בסין. או משהו כזה
        ככל הידוע לי

    • נכון, מצפים מגברת כזאת שתהיה קצת יותר מרוחקת.
      יש לה הבעה מרוחקת שכזאת.
      היא גם הביעה התפעלות מדברים טריוויאליים קצת, לא?
      היא באמת לא ראתה מעולם חברות שעוזרות זו לזו?

      על כך אתמהה

© כל הזכויות שמורות להדס מטס