בננות - בלוגים / / פגישת המחזור של דוד שאול
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

פגישת המחזור של דוד שאול

 

דוד שאול שלנו, צייד חובב ולולן בכוח, היה בנעוריו, כשעוד הייתה בלוריתו מתנפנפת בעת שהיה דוהר על סוסו האביר בשדות העמק המוריקים, אדמירל בחלום ויורד ים בהקיץ. אי לכך, שלחו אותו הוריו, כלומר סבא וסבתא שלנו, ללמוד בבית ספר ימי, על מנת שיגשים הנער את חלומותיו וימצא לו את מקומו הנכסף בצי העברי של המדינה העברית שקמה לנו אחרי אלפיים שנות. ובעיקר כדי שביום העצמאות ילבש מדים לבנים, ובבלוריתו (כן, ההיא, הנשכחת) יהיה מופת לעמו וגאווה לאמו.
 
הלך. בכיף הלך.
 
פעם בשבועיים או שלושה הייתה דמותו במדים האפורים של בית הספר הימי יורדת מהאוטובוס הישן בפתח השמורה, וצעדיו המדודים והזקופים היו מרעידים פעימה ועוד פעימה לבבותיהן של בנות השמורה המתבגרות.
 
כך שלוש שנים. 

אחר כך, באופן טבעי, נעשה חיל-הים'ניק (כך בפי אמו), ואחרי שנה כבר בחור לו את אחת המתבגרות האלה, אסתריקה, זו שהשיער שלה היה הכי חלק והחזית שלה הכי מבטיחה, ונשא אותה לאישה ואל מעבר לים.

 
אחר כך היו לו עוד הרבה מעללים בשירותו של הצי העברי הראשון הנ"ל, כולל כל מיני עלילות גבורה סודיות שהיום כבר מותר לספר, אבל למה לקלקל את מעטה המסתורין.
כשהם חזרו נולדו ארבעה צאצאים, וגם הם גדלו (תהליך מעיק בפני עצמו).
חלקם אף נישאו.
 
לפני חודשיים הגיע, בדרך לא דרך, מכתב בדואר ישראל אל השמורה, ובה הוזמנו שאול ואסתריקה, זו עם השיער החלק (מאז הוא כבר עבר כמה תהפוכות פרמננט ופסים) לפגישת מחזור. שאול התקשר אל זו עם השיער החלק, שכבר גרה שנים בשמורה אחרת, ואמר: הזמנה זוגית מילא, אבל בפירוש כתוב שם השם שלך, ולא של זו עם התלתלים שגרה איתי בשנה וחצי האחרונות.
אמרה לו דודה אסתריקה: שלומי בסדר, גם הילדים בסדר אם חשבת לשאול, אבוא בכיף לפגוש את החבר'ה מהפנימייה.
אמר לה דוד שאול: קבענו.
אמרה לו זו עם השיער החלק: בכיף.
 
ביום חמישי הוא עצר את האופנוע ליד הבית שפעם היה שלו, הוריד את הקסדה והחליק על הקרחת, ורק אז ניגש בצעדיו המדודים והזקופים, הזכורים לטוב ואף מעבר, דפק על הדלת, נישק את דודה אסתריקה על הלחי בקלילות, שלא לקלקל את המייק-אפ, הגיש לה קסדה, וכמו בימים הרחוקים הם צעדו ביחד אל האופנוע.
והפליגו אל השפלה, לא לפני שהוא הפקיד בידיה את ההזמנה והמפה המצורפת.
כשהגיעו אל כפר בית-מדוזה וריח הדגים המטוגנים קלילות התערב באפם בריח ים והם הרימו את הפרספקס השקוף שמכסה את העיניים ונשמו אל לבותיהם את הים שרחקו ממנו בעשורים האחרונים.
 
לפי ההנחיות של דודה אסתריקה על פי המפה, הם הגיעו אל הכניסה לפאב "רגל מעץ". קולות המולה ושמחה עלו משם, וגם הארובה הפיקה עשן ידידותי של יורדי ים על החוף.
 
אמר דוד שאול לדודה אסתריקה: שנייה, אכנס לבדוק אם זה המקום.
אמרה לו: טוב. הורידה את הקסדה, פתחה את התיק שלה, הוציאה מראה קטנה וליפ-סטיק, והתעסקה בענייניה.
 
הוריד דוד שאול את הקסדה והניח על מושב האופנוע, ונכנס אל הפאב בצעדיו המדודים.
חזר אחרי דקה וחצי.
דודה אסתריקה הרימה את הראש מהראי הקטן, עשתה לו עם השפתיים האדומות שלה פרצוף של 'מה קרה שחזרת כל כך מהר?'
 
אמר לה דוד שאול בפנים מאוכזבים: "אסתריקה, טעינו בתאריך או במקום. זה לא זה, כולם זקנים שם". 

 

9 תגובות

  1. אהבנו כל כך

  2. מירי פליישר

    גם אני צחקתי כל כך.
    דודה אסתריקה היא מהצד שלך בשמורה?
    אני סיימתי את בית הספר הריאלי בחיפה. כבוד גדול. סבל מתמשך של סנוביאנדה והתבדלות של "החברה" לא הולכת לאף פגישה. בקושי מתמודדת עם מי שאני פוגשת במראה. היטבת לכתוב.

    • שאול הוא הדוד האורגני שלי, אסרתיקה התחתנה איתו. אבל היא דודה שלי עוד מלפני שנולדתי, אז זה שהפוחח החליט לעזוב את הבית לא הפך אותה ללא-דודה שלי. איך זה אמור לעבוד?

      ומה עשית בראלי? זה לא היה בית ספר צבאי?

      • מירי פליישר

        בית הספר הריאלי העברי בחיפה.
        לתלמידים מצטיינים שהוריהם יכולים לשלם. אבי ז"ל רצה לפצות את עצמו בלימודים שהנאצים גזלו ממנו ושילם עלי את פיצויי הלימודים שלו. ואני? אוף איזו כפויית טובה , כל כך רציתי ללמוד עם החברים שלי. הילדים האלה לא יודעים להעריך…
        הסיסמא היתה והצנע לכת. לפחות בבית ספר .אנחנו בבית מאוד הצנענו לכת . מאוד.
        האחראי על המשמעת שכחתי את שמו וזיכרו
        הודה אחרי שנים שהמשמעת שהטיל היתה דומה מידי לנאצים. וואללה צדק.
        השנה הם עשו בקיסריה ושוב צילצלו אלי לשאול לא תבואי לפגוש את החברה?
        לא.

        • מירי פליישר

          על ידינו היתה הפנימייה הצבאית של הריאלי.
          והפגישה של השנה היתה צריכה להיות של בני שישים. זקנים זקנים לא הלכתי.
          לפחות עכשיו אני יכולה לבחור עם מי לבלות. אבל למה עם הסיפורים העצובים שלי כאן. את בטח כבר היית מגלגלת אותם לשם.לצחוק.

          • לפחות הזמינו אותך.
            אצלי לא הזמינו, כי לא היה מי שיעשה.
            בשנה שעברה, כשמלאו 20 שנה לסיום לימודיי, הפכתי והפכתי בשאלת פגישת המחזור. עשרים שנה לא ראיתי את מרבית האנשים. לך תדע מי יירתם למשימות שיוטלו עליו ומי לא? האם הם נשארו כמו בתיכון? מבחינת האופי, אני מתכוונת.
            אמרה לי מישהי בת גילי שאם היה חשוב לה לפגוש את אותם האנשים, היא הייתה נפגשת איתם בלי לחכות לפגישת המחזור.

            אני לא בטוחה שזה נכון. לפעמים הנסיבות הן כאלה שלא יוצא, ואז פתאום אתה פוגש מישהו שדווקא די חיבבת ולא יצא

            ואת, מירי, מתכוונת למורים שהפילו חתיתם. אני לא בטוחה שכל המפחידים האלה עדיין בחיים

  3. וידויה (האחרון) של הגולדי, עכשיו אצלה בבלוג – המסכה יורדת – אל תחמיצו!

© כל הזכויות שמורות להדס מטס