קאובוי בבית הקברות

בחול המועד סוכות לפני 7 שנים מתה סבתא טוני שלי. הגעתי לשמורה בחולצה אדומה וזר של ורדים אדומים, כמו שסבתא אהבה. כולם, כמעט בלי יוצא מן הכלל, לבשו שם חליפות כחולות. לא כמו שאתם אולי חושבים אם אינכם מכירים את אנשי השמורות כחולי הצווארון, אלא כאלה מכותנה שקונים במחסן הטכני ובגיל הנעורים החברות גם רוקמות עליהן לאהוביהן את כל מה שהחברות הדתיות לא סורגות לאהוביהן בשיעורי ספרות.

 

עמדו שם כולם וחיכו – אמא יהלומינה ואבא שמריהו וסבא בלי סבתא ומלך הגדול ומלך השחור וגילה וצילה שלהם, כל האיסלנדים וכמובן כל הגרינלנדים שלא ממש אוהבים אותם אבל מתפללים איתם באותו בית כנסת, כל השוודים שגרים על הגבעה ופעם בשנה מזמינים למימונה וכל ימות השנה שונאים את אנשי השמורה, האינדיאנים מהפרדס המשותף, וכל חבר וחבר עם האינדיאני שלו, שמלווה אותו כבר חמישים שנה.

כי סבתא שלי האיסלנדית הייתה עוד מאלה הראשונים, שהגיעו לשמורה כשעוד לא הייתה שם שמורה אלא כרם זיתים עתיק, והיא ובני משפחתה התיישבו לבינתיים בבתים נטושים של אינדיאנים. 

ואחד בולט לעין – קאובוי, אמיתי, עם כובע רחב שוליים ענקי וזקן בראשיתי. עמד שם, בין כל האנשים, והסתכל עליי. חשבתי לעצמי: הסבתא האיסלנדית שלי הכירה כאלה אנשים? מעניין. וזהו, לא חשבתי על זה יותר. בשמונים וחצי שנותיה בוודאי נתקלה פעם פה ופעם שם גם בטיפוסים לא קונוונציונליים, זכותה.   ואני מדגישה: אשכרה קאובוי, עם כובע מעור וזקן משערות.

 

 

בסופה של הלוויה הוא ניגש אליי, נעמד בשורה ארוכה של האנשים שחלפו על פניי – חלקם חיבקו, חלקם חיבקו ונישקו, חלקם לחצו יד, מקצתם סתם הסתכלו על הרצפה, חלקם הסתכלו בעיניים שלי דרך משקפי השמש. והיו גם כאלה, מה לעשות, שבכלל לא ידעו מי אני.

 

ניגש אליי הקאובוי הזה ולוחץ לי את היד.

הייתה לי ברירה? לחצתי.

שאל: מה שלומך?

אמרתי: עלא כיפק. לא יכול להיות יותר טוב. יורים על השכונה, השלום בסכנה, המלחמה בפתח, סבתא שלי מתה, היום כנראה אוותר על הגשת מועמדות לספר השיאים של גינס בקטגוריית שמחת חיים.

סתאאאאאם.. נו, אמרתי פסדר וחשבתי להמשיך הלאה.

אבל הוא אבחן: את לא מזהה אותי

וואלה (אבל מה זה משנה?)

מסיר את מגבעתו (אחת כמוני שגדלה בין השמורות רגילה שמסירים את המגבעת לפני שמתחילים לדבר עם גברת, ולא רק כדי להציג בלורית מעוכה ומדובללת).

לא מזהה.

מסיר משקפי שמש.

עוד מעט יסיר גם את הזקן.

סתאאאאם, לא הוריד אותו.

אמר לי: אני לודביג.

 

וואלה!

ואני לא זיהיתי.

אני מיד מתנצלת: לא זיהיתי אותך.

אמר: זה פסדר.

אמרתי: שלום.

באמת, באמת לא התכוונתי שילך, אבל הייתי מבולבלת, ואחר כך הצטערתי. לא יפה. באמת. לא ללודביג.

ועד שהגענו בחזרה לאחוזה של שמריהו ויהלומינה עוד חשבתי לעצמי כמה לא יפה שלא המשכתי לשוחח איתו, ומה לעזאזל יש לו לעשות בהלוויית הסבתא האיסלנדית שלי.