בננות - בלוגים / / קאובוי בבית הקברות
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

קאובוי בבית הקברות

 

 

בחול המועד סוכות לפני 7 שנים מתה סבתא טוני שלי. הגעתי לשמורה בחולצה אדומה וזר של ורדים אדומים, כמו שסבתא אהבה. כולם, כמעט בלי יוצא מן הכלל, לבשו שם חליפות כחולות. לא כמו שאתם אולי חושבים אם אינכם מכירים את אנשי השמורות כחולי הצווארון, אלא כאלה מכותנה שקונים במחסן הטכני ובגיל הנעורים החברות גם רוקמות עליהן לאהוביהן את כל מה שהחברות הדתיות לא סורגות לאהוביהן בשיעורי ספרות.
 
עמדו שם כולם וחיכו – אמא יהלומינה ואבא שמריהו וסבא בלי סבתא ומלך הגדול ומלך השחור וגילה וצילה שלהם, כל האיסלנדים וכמובן כל הגרינלנדים שלא ממש אוהבים אותם אבל מתפללים איתם באותו בית כנסת, כל השוודים שגרים על הגבעה ופעם בשנה מזמינים למימונה וכל ימות השנה שונאים את אנשי השמורה, האינדיאנים מהפרדס המשותף, וכל חבר וחבר עם האינדיאני שלו, שמלווה אותו כבר חמישים שנה.
כי סבתא שלי האיסלנדית הייתה עוד מאלה הראשונים, שהגיעו לשמורה כשעוד לא הייתה שם שמורה אלא כרם זיתים עתיק, והיא ובני משפחתה התיישבו לבינתיים בבתים נטושים של אינדיאנים. 
ואחד בולט לעין – קאובוי, אמיתי, עם כובע רחב שוליים ענקי וזקן בראשיתי.
עמד שם, בין כל האנשים, והסתכל עליי.
חשבתי לעצמי: הסבתא האיסלנדית שלי הכירה כאלה אנשים? מעניין.
וזהו, לא חשבתי על זה יותר. בשמונים וחצי שנותיה בוודאי נתקלה פעם פה ופעם שם גם בטיפוסים לא קונוונציונליים, זכותה.
 
ואני מדגישה: אשכרה קאובוי, עם כובע מעור וזקן משערות.
 
 
 
בסופה של הלוויה הוא ניגש אליי, נעמד בשורה ארוכה של האנשים שחלפו על פניי – חלקם חיבקו, חלקם חיבקו ונישקו, חלקם לחצו יד, מקצתם סתם הסתכלו על הרצפה, חלקם הסתכלו בעיניים שלי דרך משקפי השמש. והיו גם כאלה, מה לעשות, שבכלל לא ידעו מי אני.
 
ניגש אליי הקאובוי הזה ולוחץ לי את היד.
הייתה לי ברירה? לחצתי.
שאל: מה שלומך?
אמרתי: עלא כיפק. לא יכול להיות יותר טוב. יורים על השכונה, השלום בסכנה, המלחמה בפתח, סבתא שלי מתה, היום כנראה אוותר על הגשת מועמדות לספר השיאים של גינס בקטגוריית שמחת חיים.
סתאאאאאם.. נו, אמרתי פסדר וחשבתי להמשיך הלאה.
אבל הוא אבחן: את לא מזהה אותי
וואלה (אבל מה זה משנה?)
מסיר את מגבעתו (אחת כמוני שגדלה בין השמורות רגילה שמסירים את המגבעת לפני שמתחילים לדבר עם גברת, ולא רק כדי להציג בלורית מעוכה ומדובללת).
לא מזהה.
מסיר משקפי שמש.
עוד מעט יסיר גם את הזקן.
סתאאאאם, לא הוריד אותו.
אמר לי: אני לודביג.
 
וואלה!
ואני לא זיהיתי.
אני מיד מתנצלת: לא זיהיתי אותך.
אמר: זה פסדר.
אמרתי: שלום.
באמת, באמת לא התכוונתי שילך, אבל הייתי מבולבלת, ואחר כך הצטערתי. לא יפה. באמת. לא ללודביג.
ועד שהגענו בחזרה לאחוזה של שמריהו ויהלומינה עוד חשבתי לעצמי כמה לא יפה שלא המשכתי לשוחח איתו, ומה לעזאזל יש לו לעשות בהלוויית הסבתא האיסלנדית שלי.
 
 

 

 

© כל הזכויות שמורות להדס מטס