החרטה (ספיישל יום הכיפורים)

זה היה ההמשך לאירוע: המשק"ץ כמובן התיישב על הכיסא ולא שם לב לשום דבר מיותר. בינתיים ב' ואני – מהמחשב של ב' – שלחנו לי כל מיני הודעות מפגרות, מתוך ידיעה שהמשק"ץ קורא אותן בתאווה. אחר כך כבר היה מאוחר והיינו צריכים ללכת להרצאה בשק"ם.

אז לפני כן ירדתי שוב אל הבור ונכנסתי למדור, שם ישב המשק"ץ, אבל וחפוי ראש. ישב.

 

שאלתי: "מה העניינים?"

אמר לי יריב שישב שם במקרה: "אל תשאלי מה קרה היום למשק"ץ".

אמר המשק"ץ: "בחייך, רק היום תקרא לי רוני, ולא משק"ץ".

שאלתי: "משק"ץ, מה העניינים?"

אמר לי: "אל תשאלי".

אמרתי: "הוקיי, לא שואלת, אבל אתם באים להרצאה?"

אמר המשק"ץ: "לא יכול, מצטער, לא יכול".

שאלתי בתמיהה מעושה: "מדוע, משק"ץ? לא אוהב הרצאות?"

אמר המשק"ץ, שיותר מהכול שנא לעבוד: "לא יכול, ותאמיני לי שהייתי רוצה. הבושה הורגת אותי. וחוצמיזה, נדבקתי לכיסא".

היה לי קצת קשה לעצור את הצחוק, וניסיתי לומר בנימוס: "זה בסדר, משק"ץ, אה, רוני. הרס"ר מרשה לאנשים לבוא עם הכיסא שלהם".

וגיחכתי לי להנאתי.

אבל המשק"ץ אמר בפרצוף מסכן עד מאוד: "את בוודאי יודעת איזה מחיר שילמתי היום על החטטנות שלי. אני כל כך מצטער, כל כך מתבייש [עלק, אבל רק היום אני מבינה. אז האמנתי]. את יודעת, אמרו לי שזו את ולא האמנתי. זה לא רק שהמכנסיים שלי נדבקו לכיסא, זה אני בעציי נדבקתי לכיסא".

 

באותו רגע החלו דמעות החרטה לחנוק את גרוני.

רעה אחת!

ככה אמרתי לעצמי.

איך יכולת?

איך יכולת?

איך יכולת?

ווי ווי ווי איך יכולתי?

ככה אמרתי לעצמי וניגבתי מהר את העיניים.

 

עליתי שלוש קומות בצל אל האוויר הצח, הגעתי שוב אל ב'.

"שלום רב שובך ציפורה נחמדת", הוא בירך אותי, "באת להחזיר לי את השאריות של האפוקסי?"

"עשה לי טובה", ככה אמרתי לו, "תן לי נקודות קבע מהר ומיד".

הוציא הארנק ונתן לי, אפילו לא שאל בשביל מה.

שוב ירדתי

שלוש קומות מתחת לאדמה

והגעתי אל המדור

ואל המשק"ץ, שישב שם מבויש וסביבו כל החיילים האחרים.

הושטתי לו את נקודות הנייר, ואמרתי לו: "משק"ץ, לך לשק"ם, קנה לך מכנסיים חדשים".

כאן זה נגמר.

המשק"ץ היה סדיר'ניק, סדיר'ניקים היו מזילים ריר כששמעו את המילה נקודות, שמשמעה מדים לפי מידתם, לפי צורכיהם, לפי מה שאתם רוצים. אז עוד לא היו חנויות ריקושט וכיוב', ומה שקיבלת בבקו"ם זה מה שלבשת עד זיקנה ושיבה [זיקנה בצבא, אגב, קפצה על האדם אז גיל 40], ופעם בשנה קיבלתם זוג מכנסיים עלובים מכותנה מקומטת אצל רס"ר המשמעת. משהו כזה, נדמה לי. לא יודעת. לי היום חברים בקבע, אז לא הייתה לי בעיה עם זה.

המשק"ץ, כמו סדיר'ניקים אחרים, אבל הרבה יותר נודניק, היה אורב לרבי-סרנים ומעלה, מנסה לשנורר מהם נקודות. אבל הם – רק ראו מישהו שרוצה נקודות, מיד התחילו עם השטויות של 'אשתי צריכה לקנות בזה גטקעס' וכאלה. בקיצור, פעם ראשונה הבן אדם ראה נקודות ביד שלו.

אמר לי: "אני סולח לך".

אמרתי: "סליחה, משק"ץ, סליחה".

אמר לו יריב: "יאללה, משק"ץ, הולכים להרצאה?" [זאת הייתה הרצאה על "שפת הגוף" אם ממש מעניין אתכם. אין לי מושג בשביל מה לי לזכור את זה עד היום].

קם המשק"ץ עם הכיסא דבוק לתחת, התחיל לעלות במדרגות [כי אחרת היה נאלץ להישאר מול המחשב שלו ולעבוד].

עלו איתו אלונה ויריב

אמרו לי: "נו, את באה?"

אמרתי להם: "אני טיפה אתעכב, אל תחכו לי".

עלו.

התיישבתי מול בריסטול בגול סטנדרטי [מטר על שמונים]

כתבתי בטוש שחור עם סלסולים וקישוטים: משק"ץ – סליחה!

חיברתי את הבריסטול למקל של המטאטא, את המברשת שלו השארתי בחדר.

עליתי להרצאה.

 

התיישבתי בשורה הראשונה. המשק"ץ ושאר המש"קים ישבו בשורות האחוריות.

המרצה התחיל לדבר.

בכל פעם שעשה המרצה אתנחתא כדי לנשום או ללגום מעט מים או סתם בכל פעם שעלה רצון מלפניי

קמתי על רגליי הרמתי את המקל של המטאטא, שאליו מוצמד הבריסטול והפניתי את השלט אל עבר הקהל:  משק"ץ – סליחה!

תחשבו שהבז הוא מקל של מטאטא

 

 

בפעם הראשונה אמר המשק"ץ: "אויש, תפסיקי עם השטויות".

בפעם השנייה הוא הסמיק.

בפעם השלישית הוא הצטנף בכיסאו [בילט-אין, להזכירכם].

בפעם הרביעית כבר כל האולם שאג: "נו! משק"ץ תסלח כבר ונגמור עם זה" [לא ידעו שכבר קניתי את סליחתו בנקודות].

בפעם החמישית הוא שתק והסמיק.

בפעם השישית צבטו אותו, אז הוא קם [עם הכיסא] ואמר: "נו, סלחתי, סלחתי".

בפעם השישית כבר התרגלתי אז קמתי בכל זאת והרמתי את השלט: