בננות - בלוגים / / שולחנו של סיפור (או סיפורו של שולחן, אם אתם מתעקשים)
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

שולחנו של סיפור (או סיפורו של שולחן, אם אתם מתעקשים)

ביום שמש חורפי אחד, כשהייתי אמא טרייה והיו לי שני סבים ושתי סבתות, ישבתי במחיצת שמריהו ויהלומינה מולידיי בבית קפה וחלקנו שטרודל תפוחים. אמרתי: ספתה כועסת על שאין לה תמונות עדכניות של התינוקת בשביל הוויטרינה. היא טוענת שלספתה השנייה אני נותנת יותר תמונות.

 

אמר האב: "אצלנו האיסלנדים תמונות זו סיבה למריבות ולמלחמות משפחתיות עקובות מצוּיְקה. כי אנחנו האיסלנדים, את יודעת, יש לנו תדמית רגועה, אבל דמנו נוח להתחמם".

והוסיפה יהלומינה: "פעם תמונות היו דבר חשוב מאוד. לא כמו היום שיש לנו כמו זבל. אנשים היו שומרים מכל משמר תצלומים, בעיקר של בני משפחה. יתר על כן, לשולחן בסלון הייתה פלטה מזכוכית, מתחת לזכוכית הייתה מפת תחרה, ועליה תצלומים משפחתיים. אח השולחנות ההם. אולי אקנה לסלון שלי שולחן עם פלטת זכוכית. עכשיו כשיש לי נכדים".

פסק שמריהו: "בשום פנים וגם בשום אופן".

שאלה יהלומינה תוך כדי לגימת קפה בחלב מוקצף: "למה לא? נוסטלגיה, שמריהו".

אמר שמריהו: "שום נוסטלגיה ושום פּפּוּצ"ים. השולחנות האלה של הסלון עושים לי חררה. ולא בכדי".

שאלה יהלומינה: "למה, בגלל השולחן ההוא?"

אמר לה שמריהו: "נו בטח".

ועכשיו כשכבר דרשתי (סיפורים הם לחם בשבילי) הוא הניח את הכפית ודיבר:

"בסוף שנות החמישים-תחילת השישים, שולחנות סלוניים לא היו נמוכים כמו בימינו. המודה הייתה ששולחן סלון הוא שולחן אוכל עם ארבעה או שישה כיסאות, כבר לא זוכר, ורגליים מגולפות בסגנון רוקוקו אלק. זה היה ריהוט סלון. לא היה אחר. כך היה אצל כולם. בסדר, לא  מפריע לי. רק מה? אפ"פם לא השתמשו בו. תמיד היה צריך לשמור על הריהוט של הסלון, ומרוב ששמרו עליו היה אסור לשבת שם. זה גם בסדר. סבא וספתה כבודם במקומו, רק מה? כשאני הייתי בתיכון ולא היה לי איפה לעשות את השיעורים שלי, בימים הרחוקים ההם ששירותים בשמורה היו בּוּדְקֶה בחצר, אני את שיעורי הבית שלי עשיתי על הרצפה כי לא היה לי איפה לשבת. חס וחלילה אסור היה לשבת ליד השולחן עם פלטת הזכוכית, כדי שלא אקלקל אותו עם הספרים והמחברות שלי.

"כשהייתי בשמינית ואחי הקטן בן השש עלה על השולחן ושבר את הפלטה, הייתה טרגדיה. רק שהוא היה הקטן וסלחו לו על כל דבר, ואני בירכתי את עצמי על שהוא שבר את הפלטה ולא אני. למה כשאבא שלי בוערת בו חמתו, לא כדאי להיות בסביבה.

"עברו הימים", כך ממשיך שמריהו, ויהלומינה ממרפקת אותו שלא ישכח לשתות את השוקו המתקרר שלו, "לבשתי מדים, פשטתי מדים, הלכתי לאוניברסיטה, חזרתי מהאוניברסיטה, מפה לשם הכרתי נערה גרינלנדית ברה וצחה מחלב, ואחרי מאבקים רבים עם הוריי, התחתנתי איתה".

יהלומינה חייכה בחשיבות עצמית והנהנה, בתור מי שקיבל כרגע מחמאה.

"הוריי, בשביל הסולחה, העניקו לנו את השולחן ההוא כריהוט בסיסי. בשבילם הוא כבר היה ישן, ולנו לא היה כסף לריהוט סלון חדש. 

אביה של יהלומינה, סבא שלך, היה במקצועו נגר". וזאת כבר עילה לסיפור נוסף, אל תשכחו  להזכיר לי. "כדי שלא נרגיש שאנחנו פוצחים בחיינו המשותפים עם רהיטים ישנים, לקח אליו את השולחן, שיפץ ושייף והחליק ומירק, עד שבדירת החדר השכורה שלנו עמד לו שולחן לתפארת מדינת ישראל.

 

 

ואז בערב צח אחד באו הוריי וביקשו את שולחנם בחזרה.

רצונם הוא כבודם, ואלה ההורים הכי טובים שיש לי, אז החזרתי. ומכיוון שכבר הייתי בעל בעמיו לפחות בעיניי, הלכתי עם יהלומינה לחנות ורכשנו לנו שולחן חדש ואולטרה-מודרני נכון לימים ההם. אמנם יהלומינה הצטערה וגם הזכירה לי שזאת הייתה מתנה מהוריי לנישואינו, ושאבא שלה עבד עליו ימים רבים ועשאו חדש וחדשני ומדוגם, אבל הורים הם הורים, כמו שאמרנו, והם קיבלו את שולחנם בחזרה.

"חלפו להם הימים וחלפו השנים, והשולחן, לפחות בעיני מבינים (בהחלט לא בעיניי) כבר נחשב שכיית חמדה. כשאת, בת שלנו, נישאת לבחיר לבך, שמת עינך על אותו שולחן, שעכשיו ישב מבויש בחדר הכביסה של סבך וסבתך. הציעה לך יהלומינה אמך לבקש מסבא את השולחן שיהיה לך בביתך החדש, זוכרת? ומכיוון שנכדים יש להם ערוץ מיוחד אל לבם של זקניהם, פנית וביקשת, וסבא אמר לך לבוא אחר הצהרים עם בעלך ועם עגלה מתאימה למשאות, והשולחן יחכה לך למטה.

רק מה?

במשך השנים השולחן גדל או שהבית התכווץ או לא יודע מה, וסבא, שעכשיו כבר היה בן יותר משמונים, לא הצליח להוציא את השולחן בעל רגלי הרוקוקו אלק מחדר הכביסה הקטן. סבא, שאמנם כבר בא בימים אבל לא איבד את להט הנעורים, בערה בו חמתו הידועה, והוא שבר את השולחן. כמו שאת שומעת. וזרק את הרגליים אחת אחת דרך החלון, ואחר כך גם את הפלטה, שעכשיו כבר הייתה בלי זכוכית (זוכרת שהשולחן שופץ והותאם לשנות השבעים? אז זכוכית כבר הייתה אאוט).

"נו, וכשהגיע בעלך עם הפלטפורמה ברור שהוא לא מצא את השולחן. את חושבת שטיפשים מסתובבים שם, ליד החלון של הסבא? ראו שולחן יקר ערך ויקר המציאות, לקחו אותו. בטח כבר מצאו מי שיתפור אותו מחדש.

 

 

סבא שלי מת ביום רביעי, ממש לפני כמה ימים. הוא היה בן תשעים ואחת וחצי. שבע ימים, ועדיין איש חזק ומהיר חמה. אחרון הסבאים שלי הוא היה. עצוב לאבד סבא.  

שלוש שנים שירת אותנו השולחן בכבוד. אפילו את, בתנו היקרה, נהנית ממנו.

18 תגובות

  1. נוסטלגיה…יופי של סיפור
    משום מה נזכרתי בסיפור "גלגולו של מעיל".

    משתתפת בצערך על מות סבא 🙁

    • גלגולו של מעיל, איזה סיפור נפלא.
      שמחתי לשמוע אותו מפי רבקה מיכאלי ב"הופ".
      גם הילדים שלנו יכולים ליהנות ממנו, על אף פער השנים, המקום והמילים הגבוהות

      • מיכל ברגמן

        עוד מעט שנה לפטירת אחרונת הסבתות שלי. נפטרה בגיל 92. אנשים אומרים "נו ברור. בגיל הזה…" אבל לנו הנכדים והילדים זה קשה מאוד. בכל גיל.

        • טוב, אנשים, רוצים להגיד משהו חיובי, משהו מנחם. כאילו שהמילים עושות משהו. מצד שני אני למדה עם הזמן ששתיקות עושות עבודה הרבה פחות טובה. לומדת, אך לא תמיד מיישמת

        • כמה אמפטיה יש לך לשגעונות שולחניים של בני משפחה יקרים. משתתפת בצערך.

          • מירי, זה יכול להיות מאוד מרגיז, או מאוד מצחיק. לא תמיד אני מצליחה לבחור באופציה השנייה. מנסים

        • זה באמת קשה ועצוב בכל גיל.משתתפת בצערכן.
          זכרונות זה דבר נפלא.ואת כותבת מקסים.

  2. היי הדס, קראתי, והזדהתי, במה הזדהתי? בקלות, באוטנטיות…
    להתראות טובה
    מקסים הסבא שלך, צר לי באבלך.

    • תודה טובה.
      זה היה סבא עם הרבה כוח ועם מעט סובלנות. בתור סבא זה היה נחמד. בתור אבא – לא בטוח

  3. אהבתי את סיפור השולחן ובעיקר את המילים מפעם: "במודה", "מודרני" וכולי.

    זה סבא שלך מפעם בתמונה ??

    ותנחומיי על מות סבך, נגע לליבי.

    וחמסה, בדיוק דיברתי עם סבי האהוב מאד בטלפון.
    מרגישה שאסור לי לפספס אותו.

    • רונית, את ממש ממש צודקת
      אסור לפספס.
      אני נשארתי עם תחושה כזאת, חמוצה, של פספוס,
      והייתי מאוד מופתעת שנגמרו ההזדמנויות, וכבר אי אפשר לקפוץ אליו
      לא לשם.

      לא, זה לא סבא שלי בתמונה 🙂
      זו תמונה ממאגר מורשה, הכי קרובה שהצלחתי למצוא

      • אורה ניזר

        מצטערת על מות סבך, והטקסט שלך שובה לב

      • לדעתי הדס בימים קצת יותר שמחים כדאי שתכתבי על זה שמצולם לך שם, נגר בעל מלאכה ישראלי אמיתי עם מכנסיים אהם מקצרות באזור הבטן והחלק האחורי שממנו מבצבץ חריץ ושיש החושבים מביניהם – בעלי המאלכה- שזה מאוד מושך. ה ם חושבים . עוד מישהו?
        סליחה על חוסר הנימוס וההתחשבות מצידי , מקווה שלסבא שלך היה משהו מההומור שלך . אז אולי בכל זאת תצחקי
        מירי

        • הסבא הנגר, כמוני, שפע בדיחות קרש.
          סתם, סתם קלישה
          יש לי כמה סיפורים מאוד מצחיקים עליו
          ותודה שהסבת את תשומת לבי, מירי

  4. חומד של סיפור! חכמוד (חכם+חמוד) מאד.
    גם לי הוא הזכיר את גלגולו של מעיל.

© כל הזכויות שמורות להדס מטס