כמו רבים וטובים, גם לנו היה חלום צמוד-קרקע, ולפני 7 שנים הגשמנו אותו באזור השרון. אחרי הרבה אבוג'רס של פקקי תנועה אינסופיים ואינתיפאדה שהתחילה בחצר האחורית שלנו 3 חודשים אחרי שהתיישבנו שם, חזרנו לעיר הגדולה והמפויחת. אבל שלא תחשבו שהדשא של משפר הדיור תמיד ירוק: ערב אחד נכנס ש' הביתה נסער כולו: "את לא יודעת מה קרה!"
מה שנכון
"גנבו לנו ת'פח".
אני שואלת אותו: "מזתומרת גנבו ת'פח? בכלל היה לנו פח?"
ש' מתייאש: "ככה זה כשאתה אחראי לזבל בבית. האישה לא יודעת בכלל שיש דבר כזה". אחר כך הוא מתעשת, כי הוא חייב. אחרת איך הוא יתרגש מזה שוב?
הולך החוצה, בודק, רואה שבאמת חסר פח.
חוזר הביתה, מספר לי על תכונותיו התרומיות של הפח שהיה ואיננו עוד (גדול, ירוק, עם שני גלגלים ומכסה).
"יאללה, אז נזרוק בפח של השכנים, אפשר לחשוב שמישו מבדיל בין זבל לזבל".
ש' מתאכזב מהתשובה שלי.
הוא מרים טלפונים, מדליק פרוז'קטורים, מקים חמ"ל בסלון, אבל הפח לא שב הביתה.
למחרת היום אני מחזירה את הילדה מהגן, באה הביתה, יושבת שותה קפה על המרפסת, רוחצת את הילדה, מדליקה נרות שבת (טוב, זאת הייתה היסחפות לתפארת המליצה. הרי בכלל זה היה יום חמישי), וש' לא מגיע הביתה.
אני לא מבינה מה קורה.
לקראת השעה 9 בערב הטלפון מצלצל. ש' מתקשר מבית הוריו (להלן: אחוזת תזזית).
אני שואלת בהתפלאות: נסעת לאחוזת תזזית ישר מהעבודה? ולא אמרת לי? בשביל מה?
אמר ש': "פח. פח".
אני חשבתי שהקליטה לא טובה, אז אמרתי לו שיתקשר אחר כך כי כל מה שאני שומעת זה איזה פחחחחחחחחח מקוטע.
אמר לי: "לא, זה הפח. אח'שלי הביא לנו פח עם המגנום שלו" (שזה מין הכלאה של טנדר ומשאית).
אני מתפלאת: ובשביל זה נסעת ככה אקספרס לאחוזת תזזית?
הוא לא מבין למה אני מתפלאת: "בוודאי! הוא קנה לנו פח חדר וירוק במתנה, ואמר שהוא לא יכול להחזיק אותו על המגנום שלו, אז שאבוא מיד לקחת אותו".
אני שואלת: "ואיך תחזור לכאן? איך תביא את הפח?"
אומר לי: "מחר את צריכה להיות בתל אביב, נכון?"
(נכון)
"אז אני אבוא הערב עם המגנום של אח'שלי ועליה הפח, ומחר כשתסעי לתל אביב תסעי במגנום שלו, והוא יבוא עם האוטו שלנו לתל אביב, ותחליפו תיקים. אה… רכבים".
|
אבא טנדר
אמא משאית |
אני קצת מאבדת משלוות נפשי: "תגיד, אתה גנוב או מה? אני נוסעת לתל אביב לפגישה של גרציות עירוניות וג'נטלמנים מלומדים. כבר כיבסתי במיוחד את הקרינולינה. נראה לך שאסע לשם במשאית זבל???"
אומר הוא: "למה? מה הבעיה? אבל את יודעת מה? בסדר. אני אביא את הפח הביתה, ואחר כך אסע לאחוזת תזזית להחזיר את המגנום לאח'שלי".
(ככה מנגנים על מצפון של אנשים, אתם יודעים, אז אני מיד אומרת: "לא, לא, מה פתאום? זה בסדר, אני אסע במשאית לעיר הגדולה. אין שום בעיה. אמנם מעולם לא נהגתי במשאית והיא גם לא מתאימה לצבע הסנדלים שלי, אבל יהיה בסדר. הוקיי, אני מגיעה לכינוס במשאית.