תמונת מחזור

ככה מצטלמים לתמונת מחזור באמריקה: כולם חבושים כובעי ינשוף, הבנות עירומות (כלומר באזור שרואים בתמונת פספורט) הבנים מעונבים, וכולם בלי יוצא מן הכלל עושים פרצוף של צ"יז ענקי ומראים את כל השיניים הקדמיות שלהם. איך זה היה אצלנו בשמורה?

 

בוקר אחד אני מגיעה לבית הספר, רואה במסדרון את הבנות של מגמת מזכירות עומדות בתור בכניסה לכיתה של מכונות הכתיבה (זה מה שהיה אז). לא שאלתי אותן מה הן עושות שם ככה בתור, כי לשאול אותן דברים, ובעיקר את פשרם של דברים, זה מסוכן. אז לא שאלתי, אבל כשעברתי ליד הדלת שלהן לא יכולתי להימנע מלראות את הגמדה הזאת, סיגלית, עומדת על שולחן המורה ודופקת פאן למזל השמנה והמחוצ"קנת ששום דבר בחיים לא יעזור לה, גם לא גיהוץ מסיבי וייבוש רוחני של שיער הליפה שלה.

 

וכל השאר עומדות בתור, כולן לבושות במיטב המחלצות, וכולן, כמו בתולות (מה שהן כנראה בחיים כבר לא היו) – בלבן.

 

אני עוברת שם לאטי בדרכי אל כיתת החננות והשנוזלים שאת ספסלה חבשתי, ועל הברזלים בדרך רואה את הערסים של השכבה יושבים לבושים לבן. חלקם מעונבים, חלקם עם הגורמט העבה מעל הצווארון. למען יראו וייראו. החצ"קונים שלהם בלטו במיוחד בזכות קונסילר בצבע העור (אבל של מישהו אחר) שבעזרתו ניקדו להם את הפנים. האנשים התחפשו.

 

אפילו בכיתת החננות שררה מהומה רבתי, וכל המשקפופריות והגמלוניסטיות לבשו לבן.

נכנסתי לכיתה. עמדתי עמדתי עמדת, אף אחד לא שם עליי. כולם חיכו בתור לשבר הראי שסיגי הוציאה מהקלמר שלה. הוא היה קצת מוכתם בטושים, אבל למי זה אכפת.

שאלתי: מה קורה פה היום?

וכל הבנות החסודות הסתכלו עליי

וכל הבנים המלובנים הסתכלו עליי

ואף אחד לא אמר שום דבר

 

בסוף אמרה סיגי: תגידי, מה קורה איתך?

אמרתי: איתי? מה קורה איתכם אני שואלת.

אמרה: היום תמונת מחזור, לא ידעת?

אמרתי: מאיפה יכולתי לדעת? שלושה ימים אני שוכבת בטן-גב על שפת הים. מישהו טרח ליידע אותי? במקרה בכלל באתי היום לבית הספר כי אמרו בחדשות שיש מדוזות.

בחנה אותי סיגי ואמרה: ומה זה החולצה הכחולה עם הקשקושים של העיתון? (מצטערת, זו הייתה האופנה המפוקפקת בימים ההם).

אמרתי: חולצה, מה יש? אני חייבת ללבוש קרינולינות לבצפר כמוך?

אמרה: את צריכה חולצה לבנה. מה עושים?

מזל שלבנים מיוד-אלף היה מותר לבוא בטי-שירט לבנה בימים שהם התכוננו לקורסים של כושר קרבי שיהיו להם בכיתה יוד-בית. אז שמוליק, שהיה הכי פחות מזיע, פשט את חולצתו והשאיל לי אותה בשביל הצילומים.

 

מקץ שעתיים הגיע התור של החננות להצטלם (ככה זה עם חננות, מזכירות וחשמלאי רכב תמיד דוחפים אותם בתור).

אמרו לנו: תיכנסו שלוש-שלוש, כי החדר קטן והצלם עצבני.

נכנסתי עם שולמית ומימי.

ראשונה הושיבו את מימי.

אמר הצלם: שבי זקוף.

הזדקפה

ועוד לפני שהספיק ללחוץ על המתג, חזרה להיות כפופה כמו שהייתה כשבאה.

אמר לה להרים ראש.

הרימה ככל יכולתה.

"מה זה הראש שלך כזה כבד, את שיכורה?" ככה אמר לה הצלם.

צחקתי.

הוא נעץ בי מבט נוקב: זאת את שלא טרחה אפילו להסתרק. אני במקומך הייתי עושה קולות שקטים היום.

עשיתי.

 

אמר הצלם למימי: קחי את השיער אחורה, זקפי את העורף, דחפי קדימה את הצוואר. יופי. ככה הוא בנה אותה לאט-לאט.   בשנייה לפני שהוא לוחץ על הפלאש אני אומרת לה: מימי, רק תיזהרי לא לנשום, כי כל המגדל שעשו ממך יתמוטט.

 

מימי נתנה בי מבט של ייאוש, נשמה נשימה קטנה, וכל האוויר יצא ממנה, כמו בלון. היא נראתה כמו ערמת בגדים לבנים על כיסא.

הצלם נתן בי מבט ואמר: את, לפני שאת מסתרקת אין לך בכלל דיבור כאן. לכי תמצאי לך איזה מסרק. או פאה.

ודיר בלק אם את פותחת את הפה. חצי שעה אני מנסה להזקיף אותה. את יודעת מה? תסתובבי.

הסתובבתי עם הפנים לקיר, ובאותו רגע הוא דפק מהר את הפלאש על מימי, ואמר לה להתחלף עם אלונה.

התיישבה שולמית על הכיסא.

אמר לה: הורידי משקפיים.

אמרה: לא רוצה.

אמר: תפשטי את המשקפיים.

אמרה: לא רוצה.

אמר: תחלצי את המשקפיים.

אמרה: לא רוצה. אני תמיד עם משקפיים, למה שבתמונה אהיה מישהו אחר?

אמר: אף אחד לא מצטלם עם משקפיים.

אמרה: אף אחד – חוץ ממני.

אמר לה: יאללה, אבל אל תאשימי אותי אם הם יבריקו. קדימה, זקפי צוואר, הרימי את הסנטר, מבט ישר אליי. אני מקווה שזה לא מסוג המשקפיים שהופכים למשקפי שמש, כי אם כן אז הלך עלייך איך שתיראי עם הפלאש.

התפוצצתי מצחוק בשקט, אבל בשנייה שנפלט לי צחקוק קטן בקול דקיק שולמית תפסה את זה, וגם היא חייכה והתמוטטה כמו בלון שיצא לו האוויר. איזו זקופה ואיזו פפאיה. חננה אמיתית.

 

אמר לי הצלם: את עכשיו יוצאת מכאן, ולא נכנסת עד שאני קורא לך. מובן?

יצאתי, הייתה לי ברירה?

אחרי דקה יצאה שולמית מצחקקת.

צחקתי עליה, והיא אמרה: שתקי, עכשיו התור שלך. הוא קורא לך. למה לא הסתרקת בינתיים?

 

אז אם אי פעם תזדמנו לבית הספר האזורי בשמורה הנידחת, עשו טובה ואל תחפשו אותי בתמונה של מחזור מ"ם-חי"ת.