מסביב למדורה בשמורה, מה שהיום קוראים ברבקיו או מנגל, תלוי מאיזו שמורה באתם או מאיזו ספינת מעפילים ירדו זקניכם, הבשר מתלהט לו (פינג'אנים זה כבר מזמן לא זה) ומדברים על נפלאות הזמן. אמר שמריהו:
לפני שנים רבות כשסיימתי בהצטיינות את בית הספר התיכון, הלכתי לעבוד בדיש של בוטנים. אלה העבודות שהיו זמינות אז ליוצאי שמורות מכל מיני סוגים, כאלה שגדלו עם החרמש ביד וממטרות סבות בחלומות, אז זה מה שהלכתי.
הכרתי שם בדווי אחד. מוסא קראו לו, היה נהג טרקטור בחסד, ומלא סיפורים כרימון. אני, שהבחינות בלשון עברית עוד היו טריות אצלי בראש (כמו היום, כמו היום), קראתו לו בסתר לבי מוסא עקיף. טיפוס ישיר כזכוכית הלטושה.
|
עבדתי שם כמה חודשים, עד שהגיע זמנו של הצו האמיתי, ואבא לקח אותי בעגלה הרתומה לפרד אל לשכת הגיוס. משם כבר המשכנו באוטובוס לבקו"ם, כי גם הפרד הכי מהיר בשמורה הוא עדיין פרד.
חזרתי הביתה מקץ חמש שנים, שוב עוצר בדרך לקולה ומצופה בשק"ם של הבקו"ם. אמרתי שלום לאבא, לחצתי לו את היד. ככה עושים אצלנו. נישקתי את אמא שלי ואת האומנת של השכנים (ידנו לא הייתה משגת לאומנת בשבילי) והעפלתי לחיפה, ללמוד בטכניון.
למדתי ארבע שנים, יצאתי משם מהנדס מדופלם.
סגרתי חוזה עם איזו חברה מסוימת שמכתת חרבות לאתים וחניתות למזמרות, וארזתי את מיטלטליי בפעם השנייה.
ועד שיגיע מועד תחילת עבודתי שם עוד נשאתי אישה וגם שבתי באופן זמני ביותר לאותה חברה שעסקה תשע שנים לפני כן בדיש של בוטנים. כעת היא כבר הייתה חברה גדולה שבבעלותה שבעה קומביינים של כל מיני גידולים חקלאיים וגם צי של משאיות. אני הופקדתי על הצד הניהולי, כי הייתי היחידי באזור שהחזיק תעודת מהנדס או תעודה כלשהי שגבוהה מתעודת מעבר לכיתה גימל.
בוקר אחד אני עומד בפינת הקפה, מוזג לי כוס חלב בשביל לדפוק את המערכת, ופתאום אני שומע קול מוכר:
אהלאאאאאאן!
אני מסתובב, ואת מי אני רואה מולי?
מוסא עדיף בכבודו ובעצמו.
כבר יותר עם כרס
כבר שפמו ארוך יותר
כבר שערות ראשו דלילות יותר.
הוא עומד שם ומדליק את האמגזית בשביל קפה "אמיתי" ואומר לי בהתפלאות:
"שמריהו, שלום. מה שלומך? איפה נעלמת? איזה חודש לא ראיתי אותך!"