בננות - בלוגים / / התינשאי לי?
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

התינשאי לי?

 

אחותי, לפני שהתחילה את סדרת הלידות שלה, עבדה בגן אירועים. וזה מה שהיא סיפרה לי פעם, לפני ט"ו באב:
 
היינו בתערוכה בנמל תל אביב. תערוכה של כל מיני עסקים כאלה של שמחות. מ–צלמים ומאפרים ועד– אולמות ומוכרים של נעלי לקה. כל מה שאת מעלה בדעתך שקשור לשמחות. ושתדעי, אצלנו בתחום אין כזה דבר. אם בא מישהו מתעניין, גם אם אני יודעת שהוא מתחרה אני עוזרת לו. כי כולנו רוצים שלכולם יהיה טוב. הרי המקצוע שלנו זה שמחה.
רק מה, לא כולם משחקים את המשחק לפי הכללים האלה.
באו שניים איש ואישה – מגורמטים למשעי, ניסו לעשות עלינו בילוש. האיש לבוש בחולצה לבנה מבריקה, נעליים לבנות מבריקות, האישה בלונדה כמו מלכת שוודיה, אם יש כזה דבר, אבל עם אוטוסטרדה שחורה כאספלט שחוצה את הראש שלה לשניים. באו, התיישבו, הוא שם יד על הכתף שלה, אבל רואים שזו פעם ראשונה שהוא מרגיש את העצמות שלה מתחת לכתפייה. אמרו שהם זוג צעיר, שהם רוצים להתחתן אצלנו, מה יש לנו להציע.
אנחנו, ציפי ואני, מתחילות להסביר, ורואות ששני אלה לא ממש מתעניינים בהסבר שלנו. אני מפסיקה את ציפי, שלא תסביר סתם על ריק, ושואלת: "יש משהו מסוים שמעניין אתכם?"
האישה מאנפפת: "כן, כמה תאי שירותים יש לכם?"
ענינו לה: "שבע".
אמרו תודה והלכו.
 
אחרי שהלכו אמרה לי ציפורה: "תגידי, זה לא נראה לך מוזר? זוג צעיר שבא להתחתן. סבבה. שישאלו גם כמה תאי שירותים יש לנו. אבל נראה שזה הדבר היחידי שמעניין אותם. אלה מרגלים, אני אומרת לך קרן. וריגול היא מלאכה שעונשה בצידה".
אמרה.
אחרי יומיים (זאת הייתה תערוכה של חמישה ימי עבודה) אני קולטת שבאופן צדדי במרחב התצוגה לשני אלה שהיו אצלנו בתור זוג יש דוכן משל עצמם. "גני הלוטוס", זה מה שכתוב על השלט.
אני בלי שום בעיות לוקחת איתי את פלורה, מחבקת אותו וסוחבת אותה לבודקה שלהם.
הבחורה לא זיהתה אותי, גם הבחור לא, הם רק היו המומים מאיתנו, ממני ומפלורה. פלורה היא פרסייה יפיפייה, גבוהה ושזופה עם עיני איילה ענקיות ושיני פנינים. אני מתיישבת על הכיסא מול האישה (האיש ישב מאחורה, ורק הקשיב. וכל רגע התרחבו עיניו עוד ועוד). אני אומרת לפלורה: "שבי מתוקה שלי".
ופלורה מתיישבת.
אני לוקחת את היד של פלורה ביד שלי, מלטפת אותה, מנשקת את היד שלה, ואומרת לבלונדה מולי: "אני ופלורה מתחתנות בקיץ. הרישון לשמיני פנוי אצלכם?"
האישה אומרת: "לא צריך להיות ציניים".
אני אומרת: "מה ציניים? אוקיי, אוקיי, אחד באוגוסט בשבילך. פנוי?"
היא אומרת: "בוינה, את אל תסתלבטי עליי". 

אבל האיש, הבוס שלה ככל הנראה, עושה לה פרצוף שתדבר יפה לכל לקוח פוטנציאלי, והיא שוב מדביקה על הפרצוף שלה את החיוך התחום בעיפרון חום, ושואלת: "מה בדיוק מעניין אתכם?"

 

ואני מלטפת את הקוקו של פלורה ואומרת: "פלורה שלי מעדיפה חתונה אורתודוקסית".
האישה אומרת: "את לא חייבת לרדת עליי. בסדר, הבנו את הקטע".
ואני מיתממת: "מה בדיוק לא בסדר כאן?"
ורואה את העיניים של האיש מתרחבות ואת האוזניים שלו מאדימות.
האישה מנסה להיות מקצועית, מספרת לנו שמדובר בגן אירועים שבינתיים קיים רק על הנייר, ואני אומרת שבשבילי ובשביל פלורה שלי זה צריך להיות אירוע שייחרת בזיכרונם של המוזמנים שלנו לדור דור.
האישה שואלת: "יש לכם שאלה ספציפית?"
אני עונה: "כן. יש לי שאלה קטנה".
זותי לובשת חיוך מקצועי של מכירות: "בבקשה".
אני שואלת: "כמה תאי שירותים יש לכם?"
 
ורואה את האיש תופס את הראש שלו בשתי ידיים וכמעט נופל מהכיסא.
האישה כנראה עוד לא הבינה, אבל הוא מהר עוקף את הדוכן, ניגש אלינו, תופס לי את היד, אומר: "בסדר, בסדר, קלטת אותנו, סליחה, לא התכוונו, לא התכוונו לרגל אחריכם. אנחנו פשוט חדשים בשטח ולא ידענו מה מקובל".
אני מגישה לו כרטיס ביקור שלי, מסבירה לו את כל הפרטים איך להשיג אותי, אומרת לו: "אנחנו אין לנו מה להסתיר. כל שאלה שיש לך, כל דבר שאתה רוצה לראות בעיניים, אתה מוזמן לתאם איתי ולהגיע".

ומה את חושבת?
שלושה ימים אחרי שנסגרה התערוכה הוא מתקשר אליי, מציע לי לבוא לעבוד אצלם.

 

8 תגובות

  1. בכל מקרה מצחיק מאוד.

  2. כתוב מקסים ומצחיק.

  3. אני לא מאמינה!!!
    להדס יש זיכרון בלתי קונבנציונאלי. הסיפור הזה אמיתי לחלוטין ופרטיו מדוייקים, כולל כל הפרטים הקטנים.
    הייתי קוראת לסיפור: "שלח לחמך על פני המים". מתאים, לא?

    באהבה!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות להדס מטס