זוכרים את הסיפור של אשר ברש "שלושה שאכלו"? אז אנחנו היינו ארבעה, וזה לא היה ביום הכיפורים, אלא בערב אחד באמצע השבוע, אחרי שהמרצה הטיל עלינו להגיש עבודה משותפת: אלינור שגרה בוורסאי עילית בארמון אמיתי (שם ישבנו), הלל הירושלמי, איגור ואני. אחר כך הגיע גם ערן, אז גם הוא לקח ביס.
איחרתי בכמה דקות. אני מצלצלת במצילת שער האחוזה, והמשרתת של אלינור פותחת לי את הדלת ומכריזה על בואי (טוב, זה היה כמעט עד כדי כך טקסי). אל השולחן כבר ישבו איגור והלל, אלינור קמה לקראתי והנחתה אותי להסב גם כן אל שולחן עץ האלון הענקי, לצדו של הלל. והתיישבה למולי, ליד איגור.
על השולחן הייתה מונחת עוגה מהציורים. כמו בסרטים, נו… כמו עוגת יומולדת: גדולה, עגולה, עם כמה שכבות, עם קרמים בין השכבות וקצפת למנה מלמעלה. עם דובדבנים שכל אחד מהם מונח על צווארון ויקטוריאני קצפתי כשלעצמו, עם קישוטים מסביב.
הורדתי את המעיל והנחתי אותו על מסעד הכיסא הכבד והמכובד, הנחתי את ספריי על השולחן, התיישבתי, אלינור קמה להכין לנו קפה (בשבילי מים חמים עם לימון. מה לעשות, הם יכולים לצחוק. גם אתם).
מולי, רחוק מאחורי גבו הרחב של איגור, הבהבה בעליצות אש באח לבנה כשלג (האח, זו כנראה המודה האחרונה בוורסאי עילית). כשאלינור חזרה שאלתי אותה בזהירות ובשקט (פחדתי לעורר הד בבית הענקי הזה): למי יש יומולדת?
אלינור צחקה בטוב לב (כשתכירו אותה תאמינו כמוני שהיא עשויה מטוב לב, ותתפלאו איתי) ואמרה: זאת העוגה של איגור.
בירכתי את איגור: יש לך היום יומולדת? לא ידעתי שאנחנו עד כדי כך קרובים שהוא בחר לחגוג דווקא איתנו את חגו. אמנם כבר כמה שבועות אנחנו יושבים באותה כיתה ומאזינים לאותו מרצה, אבל לא יותר מזה. זאת הייתה הפעם הראשונה בפורום כזה. איגור צחק ונצנץ בשיני זהבו, ואמר: לא, זה מה שנשאר.
??????
ככה נראיתי.
הלל, שכבר כנראה קיבל את ההסבר לפניי, הסביר: איגור עובד במאפייה. יותר נכון הוא מנהל של מאפייה, והוא החליט להביא לנו היום כיבוד עוגה.
אלינור פרסה את העוגה ברוב פאר וטקס, ותוך כדי לימודים זללנו ממנה, וגם תותים, פירות יבשים, ועוד כל מיני דברים שאני כבר לא זוכרת שהונחו בפנכות אופנתיות על השולחן רחב הידיים.
כשעמדנו לסיים וללכת הביתה אלינור הכניס את העט שלה לקלמר (היא בכלל מאוד מסודרת, ומותחת קווים בעזרת סרגל) ואמרה לאיגור: "איגור, העוגה שלך הייתה נהדרת. אבל אתה יודע מה אני אוהבת יותר מעוגה? לחם. האמת היא שאני מאוד אוהבת לחם. אני ממש חולה על לחם.
אחר כך היה לילה והלכנו, וערן הסיע אותי לביתי.
*
בשבוע שאחרי כן, כשחזרנו על אותו טקס בדיוק עם תרגיל חדש שהוטל עלינו להגיש, אני לא יודעת למה הופתעתי כשהשולחן היה מכוסה מפה לבנה, ועליה קרש גדול בעיצוב לא מהוקצע כיד מעצבי העילית של אלינור, ועל הקרש שלושה לחמים ענקיים: אחד בגט ארוך עם סומסום וכל מיני גרגרים אחרים; אחד גדול וכבד (ניסיתי להרים אותו, איגור הציע לי לנסות; ואחד מאורך וכהה). ליד הלחם היו פנכות עם חמאה, אבוקדו, גבינת עזים, תותים ותמרים.
שאלתי: מה הפעם?
אלינור צחקה: איגור הביא הפעם לחם.
אחר כך הצביעה באצבעה הענודה בתכשיטים עדכניים מסיביים על ארגז ענקי, בערך בגודל של שולחן (לא השולחן של אלינור, כמוה שולחן הצנוע והפרובינציאלי שיש לי בבית). הארגז היה עמוס כיכרות לחם שהוכנו ספיישל בשביל איגור בידי אופיו המיומנים.
כשהלכנו הביתה איגור אמר: הדס לוקחת לחם מארגז.
שאלתי: ומה יישאר לאלינור?
אמרה אלינור: יש כבר המון, בפריזר.
שאלתי: איגור, ומה בשבילך?
ענה: לי כבר יש באוטו.
והלל, שהציעו לו אחריי,ש אל את אותן שאלות כמוני, אבל הפעם היה תורי לענות לו את כל התשובות האלה במקומם.
ביום שישי אלינור ואני פגשנו את איגור בכיתה.
"איגור", אלינור אמרה לו, "יש לי הנגאובר מלחם".
מאד
ברוכה הקוראת
אשמח אם תבקרי בבלוג שלי גם.
http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=knitwithcup
הכי בנות שיש
אוהבת אותו
תודה רבה. ראיתי שבאת לבלוג שלי. תודה.
ללחם שאור חמצמץ דחוס וכבד ולארוחות קלות בארמונות וורסאי.
שפניכם בקיץ הזה מועדות מערבה?