שמורת מגדלי הבננות – הבלוג של הדס מטס סופרת, עורכת, אישה ואם. לא עושה כלים
ויהי היום, ואנחנו מתייצבים לנוכח סוסנו האביר הרתום לדו-אופנית הקלה שלנו, עולים למרכבה כמו גדולים, וטסים אל משרד הפנים. יומיים לפני כן נגמרה שם השביתה, זה לא מבשר טובות מבחינת התור.
כשמגיעים קרוב, ש' אומר לי: "תרדי כאן תלכי לתפוס תור, אני אחפש חנייה. זה בקומה 13".
תיקנתי אותו: "לא, זה בקומה 15, אני זוכרת שממשרד הפנים של האנשים הרגילים צריך לעלות קומה".
הוא מתעקש: "יאללה, אני עוצר כאן באמצע הכביש, מפריע לתנועה. זה 13, אני אומר לך. ביי".
עליתי. בקומה 13 ירדתי מהמעלית על אף המבטים המתפלאים של כל האנשים שהיו בה. הייתה להם סיבה להתפלא: זאת סתם קומה של מחסנים.
התביישתי לחזור למעלית, ובחרתי במדרגות. מישהו מכם עלה פעם 2 קומות במדרגות החירום של כולבו שלום? לא כל שכן בקרינולינה תכלכלה? כבר עלו לי כל מיני תסריטים של מרדף במדרגות, נחסוך לכם.
הקיצר, אני נכנסת, כל הפרצופים שיושבים על הספסלים מתכווננים אליי. אני שואלת בנימוס תורי: "מי אחרון?"
שום איש לא עונה לי. כנראה זה לא חלק מהבון-טון כאן לענות לנשים. או שלא יודעים איך, מעולם לא נכנסה גברת בדלת זו.
אני שואלת את המאצ'ו הקרוב: "יש כאן מספרים?"
עונה הגבר בפרצוף חתום: "לא".
מעלה תמיהה: "אז איך יודעים של מי התור?"
עונה כמעט בלי להזיז את השפתיים: "שואלים מי אחרון".
אז שוב אני שואלת: "מי אחרון?"
מצביע לי על אדון עסוק אחד במשקפיים שגלשו אל קצה אפו שיושב ליד שולחן וממלא טפסים בחשיבות.
אני מתיישבת עם הקרינולינה על ספסל פנוי, ובאין לי עיסוק אחר מתבוננת באיש שלפניי בתור – ההוא עם הג'יימס בונד שממלא טפסים – ושואלת את עצמי אם הוא ממלא את הטפסים כי הוא סתם רוצה לעשות משהו בזמן הפנוי שלו בתור, או שהוא ממלא טפסים שלא הספיק למלא מבעוד מועד. אחרי דקות ארוכות ומשמימות אני מגיעה למסקנה המרתקת שהוא כנראה סתם רוצה להעביר את הזמן, כי מישהו שמגיע למקום מסוים ומגלה שלא הספיק למלא טפסים – יש לו פרצוף קצת יותר לחוץ.
עכשיו נכנסת לחדר ההמתנה המסופסל אישה בחולצת רשת על גבי גופייה. עוד אישה כאן – חזיון בהחלט לא נפרץ. שוב העיניים נישאות.
האישה פונה אל האיש שלפניי בתור בהדרת כבוד: "שלום גבעתי".
עונה לה גבעתי מעל משקפיו: "נו, הסתדרתם בסוף?"
עונה לו הגברת, עדיין עם התיקים והשקיות ביד: "לא, חיפשנו אותך כי לא היינו בטוחים, אבל היית לא זמין".
ונכנסת למשרד.
|
אחד הגברים (כולם חגורים באקדח ובפאוץ' של טלפון נייד) השתומם: "רק עכשיו הם מתחילים לעבוד?"
שום איש לא עונה לו.
מגיע איש מבוגר, שואל מי אחרון. אני אומרת שאני. הוא מתיישב מול גבעתי. מסתכל עליי כל הזמן בציפייה, כאילו רק בי תלוי מתי התור שלו יגיע.
עכשיו נכנס גבר-גבר גדל מידות ומתיישב.
בחלוף הזמן אני שמה לב שאותו גדול ושמן עומד נוכח גבעתי היושב, ואחריו בשורה מתייצבים עוד כמה וכמה גברים-גיבורים חמושים בכל מיני גדלים.
|
 כולם שם נראים בערך ככה, רק בלי אוכף |
אומר גבעתי לגדול: "אתה סתם מבזבז את הזמן שלך כאן. לך תמלא את טופס (כאן הוא אמר איזה שהוא מספר), תביא אישור חתום מהמעסיק שלך, ורק אחר כך תחזור לכאן".
הלך השמיין, עכשיו עומד לפניו רזה. שואל בדיסרטיות את השאלה שלו, וגבעתי עונה לו בקול סמכותי, משהו מעין FAQ: "אם אני כבר עונה לך למה שלא ייהנה מהתשובה עוד מישהו שיש לו בעיה דומה?"
כשנגמר התור לפניו מצהיר גבעתי: "אם למישהו יש שאלה או מישהו רוצה להתייעץ, אני יכול לעזור. בתור אזרח שמבין".
אחרי כמה שניות של לבטים אני קמה. גם ככה שונאת לעמוד בתור, אולי פתאום תהיה לי חנינה?
כל העיניים מסביב נישאות אליי עם הבעה של "סופסופ נבין מה יש לנקבה הזותי לחפש כאן".
אני ניגשת קרוב אל גבעתי, מספרת לו את הסיפור שאתם כבר מכירים ממקודם.
הוא שואל אותי: "איזה נשק יש לך?"
עכשיו אני צריכה לגלות את האמת העירומה, לא להסתתר מאחורי הקרינולינות והקצוץ-קנה, כי השקר אין לו רגליים, כידוע, ואין מנוס מן האמת. אני עונה במצח נחושה: "ברטה".
מסתכל עליי במין מבט כזה שסוקר אותי מכף רגע ועד ראש וגם בחזרה, עובר המבט שלו על פני כל הספסלים שלאורך הקירות, ואז מכריז-מפטיר: "אה, בטח אפס עשרים ושתיים" (תרגום בגוף הסרט: איזה נשק כבר יכול להיות לנקבה, ועוד בקרינולינה. העיקר היא חשבה שמקומה איתנו והצטרפה לחדר המתנה אחד עם גברים שבגברים כמונו).
אני מהנהנת באטיות.
גבעתי מסתכל על זה שמולו, וקובע: "ברזל ישן".
וההוא מחרה-מחזיק אחריו כדי לא להפסיד את מעמדו בחדר ההמתנה: "ברזל ישן".
שואל גבעתי: "אז את רוצה להיפטר ממנו?"
אני מהנהנת במרץ, משיבה על פניי רוח במניפת נייר.
שואל: "איפה את גרה?"
עונה לו מה שעונה.
אומר לי: "יש לך שתי אפשרויות. אפשרות אחת זה למסור את הנשק לסוחייר נשק, ואם את מוצאת לך קונה, אז למכור את הנשק דרכו".
אני מוסיפה פריט מידע: "אבל הרישיון שלי פג תוקף. לא ייקחו אותי לקלבוש?"
מסתכל עליי בעיניים גדולות מאוד, אחר כך מוריד את משקפי הקריאה שלו, מחליף למשקפיים שמקנות לעיניו ממדים סבירים, ושואל: "כמה זמן הרישיון שלך פג?"
אני מהססת בחשש: "שלושה ימים".
אחד לידו מגחך: "יש כאן כאלה עם רישיון פג תוקף כבר שנתיים".
ונהמת צחוק משותף של חבר'ה עולה מבין הספסלים.
גבעתי ממשיך לפרט את האפשרויות העומדות בפניי: "האפשרות השנייה היא לגשת למשטרה בעיר המחוז שלך. בקומת קרקע. לבוא להגיד שאת באה להפקיד. וזהו, שכחת מזה לעולמים".
אני מבררת: "רגע, ולא יעצרו אותי על החזקת נשק בלי רישיון?"
ואז הוא אוחז בזרועי, מקרב אותי אליו, ולוחש בקול שיישמע היטב: "תגידי להם שהתייעצת עם גבעתי. אני הייתי קצין בכיר במשטרה, כיום יש לי מטווח. הפקידות היום – הוא מחווה לעבר הדלת – דברים שהן לא יודעות באות להתייעץ איתי. תאמיני לי, אם אני אומר סימן שאני יודע".
ואני מתעניינת בדאגה לחבר-לנשק: "ונגיד שאני מפקידה אותו, מה יקרה לו?"
צוחק אליי צחוק של אחוקים: "מה אכפת לך?"
הפרצוף שלי לא מזמין אחוקייה, אז הוא עונה בסבר פנים רציני: "פעם בשנה לוקחים אנייה, מפליגים לתוך הים, באמצע הים מטביעים אותם. זהו, אין מה לעשות עם זה. סתם ברזל ישן. פעם עוד היו לוקחים את זה לעכו, מתיכים, היום כבר לא כדאי".
פתאום נראה קצה השפם של ש' בכניסה. סופסוף מצא חנייה.
אני ניגשת אליו.
כל אחד מאלה שלא שמעו את דבריו של גבעתי בטח מרגיע את עצמם בשמחה: "זותי לא באמת החליטה להצטרף לקליקה שלנו בתור, היא פשוט שמרה מקום בשביל בעלה".
אני לוקחת התיק, ניגשת אל ש'.
האיש שהודיע לי מקודם שהוא אחריי בתור נלחץ קמעה. בטון רגוע וגברי להפליא הוא שואל: "מה, את הולכת?"
אני מאכזבת אותו: "לא, לא הולכת".
הוא מתעקש: "אז מי היה לפנייך? אם את הולכת אני צריך לדעת מי היה לפנייך, שאני אדע מתי להיכנס".
אני מצביעה על גבעתי אבל מדגישה: "אני לא הולכת. עדיין לא".
גבעתי אומר: "תלכי, תלכי, אני אומר לך. אין לך מה לעשות פה".
האיש שאחריי בתור מהנהן בהתלהבות גוברת.
ש' לא מבין מה פה קורה פה, והוא חש להרגיע את החבריה החמושה: "זה בסדר, אל תדאג, חכה בסבלנות, גם תורך יגיע. היא לא הולכת לשומקום".
ואני עוד מתיימרת להיות אישה עצמאית שמחליטה דברים לבד ואפחד לא אומר לה מה לעשות שבנוסף לכול גם נושאת נשק. חם.
יש כאלה שהיו אומרים עכשיו
פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
(וסאת ייסוריי עדיין לא מלאה)
היי הדס
הכתיבה שלך מושכת, והנושא כאוב… הסיום שלך שיש המשך אומר שלפחות תעשי מזה ספורים.
עלי והצליחי
להתראות טובה
הלוווווווווו טובה"לה
לונג טיים
קומו סבה?
מצחיקולה.
🙂 :-0