בננות - בלוגים / / בוקור טוף
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

בוקור טוף

הצאר ניקולאי נכנס למשרד, אומר לכולם בוקורטוף. ככה, עם הפה מכווץ ככה, שהכול בחולם. בצהרים הוא בא לקפיטריה, אומר לפולה בוקורטוף, מתיישב לאכול ואומר לכולם בוקרטוף.אניטה מהינה לתקן אותו: "הצאר ניקולאי, או שתגיד בתיאבון או שתגיד צהרים טובים, הרע במיעוטו יהיה שתגיד בוקר טוב. אבל למה בוקורטוף?"
 
הצאר ניקולאי קושר מטפחת בד לבנה סביב צווארו, שלא יטפטף לו המיץ של האוכל הלוונטיני על הרובשקה החגיגית שלו, ופוסק: "ככה לימדו אותי כשהגעתי לארץ, ככה אני אומר. ואם לא נאה לך בוקורטוף שלי, אז אני מאוד מצטער".
ואניטה אומרת לו: "רואים שהיית באולפן בעיר. אם היית בקיבוץ היית אומר "אם לא נאה לך את יכולה לקפוץ"".
הצאר ניקולאי אומר: "דווקא כן הייתי בקיבוץ. אפילו הציעו לנו להישאר שם".
אניטה: "נו, ומה רע?"
הצאר ניקולאי: "כלום. מה טוב? קיבוצניקים – אין להם כלום. אין להם בית, אין להם אוטו, אין להם כלום משל עצמם. מה אני צריך את זה? ככה יכולתי להישאר גם ברוסיה".
אניטה: "אז שם? באולפן בקיבוץ להגיד לימדו אותך להגיד בוקורטוף?"
הצאר ניקולאי: "מה פתאום? אני למדתי באוניברסיטה של החיים. תוך כדי עבודה".
אניטה: "במה עבדת?"
הצאר ניקולאי: "או! היה לי תפקיד מפתח. שוליה של החצרן. כל היום מסתובבים משמה לפה, עושים תיקונים".
אניטה: "נו, וככה למדת עברית?"
הצאר ניקולאי: "איפה?! איך יכולתי? אם רוצים ללמוד שפה כלשהי, בטח לא עם חצרן של נווה בנטון (זה הקיבוץ שהייתי בו, הוא זכה בשם מפואר ביחד עם תרומה נכבדה לבניין חדר אוכל בסיקסטיז). איש הזה כל היום שותק. מבוקר עד ערב שותק. מילה אחת לא החלפתי איתו".
אניטה: "אז איך למדת עברית? באולפן?"
הצאר ניקולאי: "אמרתי לך שלא היה לי זמן ללכת לאולפן. הרי עבדתי כל הזמן".
אניטה: "נו, אז ממי למדת?"
הצאר ניקולאי: "תתפלאי! מהערבי שעבד שם במסגרייה".
טטיאנה: "אני באמת מתפלאת".
הצאר ניקולאי: "הוא בא מעזה. שם הוא גר. היה לו שם מצרי כזה. רגע, אני לא זוכר. איך ראו לו? אה, נאצר. נאצר קראו לו. הוא היה בא בכל בוקר, אומר בוקור טוף ככה חצי יום. חצי יום מכין קפה. חצי אחר של היום מתנקה מגריז שהוא לא הספיק להתלכלך בו. ככה חי, בסבבה".
אניטה: "ומה עשית כשסגרו את עזה?"
הצאר ניקולאי: "חזרתי לשתות תה, כמו ברוסיה. באמת לא הבנתי אז מה אומרים "סגרו את עזה, סגרו את עזה". בכלל לא הבנתי מה זה עזה שסגרו אותו ולמה בגלל זה אני לא שומע בוקורטוף ולא שותה קפה שחור".
אניטה: "ומה היה אחר כך?"
 
 
הצאר ניקולאי: "נו, לא היה כלום. את לא רואה שעברית שלה קפאה באותו שלב?"

4 תגובות

  1. יפה. די רחב הצאר הזה 🙂

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות להדס מטס