בננות - בלוגים / / אני הולכת למטווח
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

אני הולכת למטווח

 

 

ביום שלישי על הבוקר אני לובשת קרינולינה ייצוגית שנועדה לשכנועים, סורקת את שערי ומכבינה בו מכבנות (זה בשביל תפארת המליצה. אני מקווה שמכבנות זה לא רולים, אחרת אני יוצאת שמה בהופעה לא אלגנטית בעליל). אני הולכת למטווח (ההמשך). אבל לפני זה היה גם שלב של ניירת. שלא תדעו מניירות:
 
 
כזכור מהפרק הקודם, הגיעה התראה, הבטחתי ללכת למטווח.
בבוקר למחרת לבשתי חליפת ספארי בצבע חול, מכנסי רכיבה ומגפי עור מצוחצחים עד דק בשביל להשלים את האווירה, קלעתי את מחלפותיי לשתי צמות כמנהג הילידים, חבשתי את כובע השעם השמור למקרים של יציאה אל הסוואנות, ועליתי על המרכבה (טוב, לתפארת המליצה. אוטו, כן?)
בצהרים יצאנו מהעבודה, החשנו פעמינו אל הבית. ש' עצר את הסוסים ליד שער הברזל, והורה לי: "חכי כאן, אני אביא את האמל"ח".
הלך.
חזר, חגר, אמרנו את ברכת הדרך, פתאום תקע ברקס, שאל: "והטופס לחידוש אייהו?"
לא ידעתי.
ירדתי מהכרכרה, הלכתי אל הבית, לא מצאתי.
נזכרתי שהטופס בתיק, אך התיק בכרכרה.
ירדתי.
עליתי לכרכרה, פשפשתי בתיק, לא מצאתי.
ירד מהכרכרה, עלה לבית.
חזר אחרי 10 דקות עצבני פחד, זעם: "למה הפלא שלך כבוי?"
לוידת. בחיי לא זכרתי שכיביתי אותו.
"בטח כמו שאת לא זוכרת לטעון אותו, נכון?"
נכון.
בסוף נמצאה האבדה. בתיק.
נוסעים.
 
 

זיגו וסוסתו. הכרכרה האחרונה שנותרה בשמורה
* ראו הערה בתחתית
 
נוסעים נוסעים, מגיעים לדואר (מסתבר שיש איזו אגרה לשלם לפני שיורים).
יורדת לדואר, רואה שהסניף נסגר 5 דקות לפני כן, וכשירות לציבור כתוב שם גם שכל הסניפים האחרים נסגרים בשעות האלה.
חוזרת לכרכרה בחיוך מרוח על כל הפרצוף ספארי שלי, ומודיעה: "ניצלתי להיום. הדואר סגור, והמטווח גם כן".
לוקח הבחור את הטופס בפרצוף תשעה באפריל, קורא בו את כל האותיות, כולל הקטנות, אומר: "הלך עלייך, באמת צריך ללכת הביתה לארוז לך תיק. הטופס הזה – פג תוקפו לפני 3 ימים".
אבל וחפוי ראש כזה, הייתי מוכרחה לנחם אותו: "יש מוצא – הייתה שביתה במשרד הפנים, נגיד להם שזה בגללם".
חזרנו הביתה.
חייגנו חייגנו חייגנו
תפוס
חייגנו חייגנו חייגנו
שמו אותנו על המתנה בהאזנה לרשת א'.
חיכינו חיכינו חיכינו,
בסוף ענו לנו. סיפר את הסיפור. הזדהה בתור עצמו, כי פחד להסגיר כל פרט על אשתו שמא יפשטו פקידי משרד הפנים על טירתנו ויעצרוני. הסביר להם: ":הייתה לכם שביתה, והאישה בלי רישיון בר תוקף. שלא יכעסו שם, שלא ידאגו שם, שלא ייקחו לי אותה".
הרגיעו אותו: "אין בעיה. תבוא (איתה) ביום שלישי".
בא
אבל זה כבר בסיפור אחר.
 
(חכו חכו)

 * זה עתה האירו את עיניי שכבר שנים זיגו בכלל רתום לסוס. ספייק שמו, אם זה ממש מעניין אתכם. אם תגיעו לצפון, תוכלו לצאת אתו בדהרה סביב השמורה ושדה התעופה שלה.

 

 

7 תגובות

  1. נדמה לי שמכבנות זה סיכות לשיער, אבל את בטח שאלת בצחוק. לא?
    :0)
    רציתי להוסיף:"אל תראי, בסוף את תירי, עוד תראי" אבל נחכה ונראה.
    מסקרן.

    • האמת?
      באמת אני שואלת.
      ברומנים שקראתי בנעוריי, עלמות ונשים התכוננו לנשפים באמצעות נעיצת מכבנות בשערן. תמיד ניסיתי לדמיין מה בדיוק הן תקעו שם. כל מה שהצלחתי להבין הוא שזה היה כואב ולמחרת היו תלתלים ענוגים.

      אהבתי את החידוד שהוספת

      ירית פעם?

  2. הבן אדם עוד לא סיים רשמית יומעבודה, לא יפה שבגללך יהיה לו עכשיו כתם של פישה בין הרגלים (מהצחוק).

    מעולה.
    יוסית

    הגיע הזמן שתגידי לשר הפנים שסופרת ואקדוח לא הולכים ביחד.. אקדח שמור לאלא שלא יודעים לכתוב.

    תודה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות להדס מטס